מניעת יציאתם של מאות אוטובוסים לעבר נתיבות בידי המשטרה תהיה, ללא ספק, ציון דרך נוסף בדרכה של מדינת ישראל לעבר אנרכיה שאת סופה קשה כרגע לשער. מכל מקום, ברור עתה שמעשהו של מפכ"ל המשטרה, הציב את שלטון החוק במקום נמוך במיוחד והפך את כולנו לשבויים בידי קבוצה של בעלי שררה הסרה למרותה של לשכת ראש הממשלה.
אל המפכ"ל הצטרף בימים האחרונים גם אלוף פיקוד דרום, שהוציא צווים החלים גם על שטחים הנמצאים בתוך 'הקו הירוק' - אבל השניים הללו רק מדגישים את מה שכולנו מרגישים מזה זמן רב. מדינת ישראל איננה עוד דמוקרטיה מערבית. היא הפכה למשהו אחר לגמרי. בבתי הספר למשפטים יתקשו רבים, מרצים כתלמידים, להתמודד עם התופעה הזאת. זכויות אדם הפכו למרמס. עקרונות חוקתיים נדחקים הצידה. כולנו נדחפים לעבר עיסה דביקה, מחוסרת פנים, מעוותת צורה, שהכל מואסים בה. גם אלה שמאוד רוצים בגירושם של היהודים מבתיהם בחבל עזה ובצפון השומרון.
הכל מתחיל, כמובן, במערכת אכיפת החוק, על כל גרורותיה, בפרקליטות המדינה, במשטרה ובבית המשפט העליון. כל אלה איבדו הרבה גובה בימים האחרונים. למעשה, מאז שתוכנית הנסיגה של ראש הממשלה קיבלה לגיטימציה, כביכול, מאת הכנסת. אני אומר 'כביכול' שכן ברור לכל שחלק נכבד מחברי הכנסת לא היה נבחר כל עיקר, אם תוכנית הנסיגה החד-צדדית הייתה מתפרסמת ערב הבחירות כחלק ממצעה של מפלגת השלטון.
השופט אדמונד לוי, שהיה בדעת מיעוט בבית המשפט העליון, בעת שזה הכריע בעתירות שקבלו על אי-חוקתיותו של החוק ליישום תוכנית ההינתקות שהתקבל בכנסת, הדגיש זאת באופן הכי ברור. יש אמנה בין הבוחר לבין הנבחר. הנבחר רשאי לשנות את דעתו, בבחינת מה שרואים מפה לא רואים משם, אבל אז עליו לחזור ולפנות לבוחר. אריאל שרון לא עשה זאת. הוא העדיף לפטר שרים, לפרק קואליציות, לחבור למפלגה שהוכתה בקלפי בידי הבוחרים ולשחד את חבריו בכנסת. לחלק מהם הוא נתן אתנן, שהתבטא במאות מיליוני שקלים, ולחלק אחר הוא שילם בדרך של שדרוג אישי. ההתקרנפות הפכה, אפוא, לנורמה שצריכה להדאיג לא רק את אלה שמתנגדים להזיות השלום מבית הגידול של חוות הכבשים.
את תחילת ההתדרדרות יש לראות, בעצם, עם מינויו של מני מזוז לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. אף אחד לא יכול להוכיח, כמובן, שמשהו פסול נכרך בדרך המינוי, אבל ריח מסריח בכל זאת עלה מכל מה שקרה מסביב. העובדה שמני מזוז הקים צוות חדש, כדי לבדוק, כביכול, את דיות הראיות שעל בסיסן כבר הוכנה טיוטא של כתב אישום נגד ראש הממשלה נראתה חשודה-משהו. בעיקר אם זוכרים את פעילותו הנמרצת של שר המשפטים דאז, שממש נשא על גבו את עדנה ארבל, מי שגמרה בדעתה להעמיד לדין פלילי את אריאל שרון, עד לסיפו של בית המשפט העליון.
מכאן ואילך השתבשה דעתם של רבים מדי במערכת המשפט. מני מזוז החליט שלא להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה, ובית המשפט העליון אישר את ההחלטה כשנימוקיו הם פוליטיים בעליל. לאחר מכן, החלה פרקליטות המדינה לנהוג כאילו שהיא עובדת אצל אריק שרון.
פעולות המחאה של רבים זכו לתגובה ברוטאלית. הוכנו כתבי אישום שייחסו למוחים עבירות חמורות במיוחד, כאלה שהעונש בצידן הוא עשרים שנות מאסר. בעקבות כתבי האישום האלה הוגשו בקשות למעצר עד תום ההליכים המשפטיים, הליך שהיה מקובל עד כה רק לגבי עבריינים כבדי משקל, כגון סוחרי סמים, שודדים או עברייני-מין.
בשלב הזה הצטרפו גם בתי המשפט, ובראשם בית המשפט העליון, לתהליך ההתבהמות שעובר על מערכות השלטון. כל מה שהיה מקובל עד כה כנורמה נמחק כלא היה. זכויותיהם של המתנגדים לתוכנית-הנפל של ראש הממשלה נרמסות עד דק. בתי המשפט המיוחדים שהקימה שרת המשפטים בתוך בתי הסוהר יחלו בקרוב לפעול. לא שמעתי אפילו על שופט אחד שהודיע שהוא יסרב לקיים דיונים בתוך בית הסוהר. רבים מן השופטים אף רואים את עצמם כמי שמחויבים להיעתר לבקשות המעצר של הפרקליטות. ייתכן שהשקפת עולמם משמשת להם מורה נבוכים בעניין זה - אבל התוצאה היא פשוט בלתי נסבלת. רבים, בהם קטינים וקטינות, מצאו עצמם מאחורי סורג ובריח בחברת עבריינים, כשהם 'זוכים' ליחס משפיל, לעתים אלים, מידי הסוהרים.
השוטרים לא טומנים אף הם את ידיהם בכיסיהם. הברוטאליות שבה נוהגים רבים מהם פשוט מחליאה. המחלקה לחקירות שוטרים, שהיא זרוע של משרד המשפטים, איננה עושה דבר. התלונות כמעט שאינן מטופלות. רבות מהן נידחות על הסף.
הרגשת המיאוס הגוברת והולכת, הן מהתנהגות החיילים והן מהתנהגות השוטרים, מובילה רבים מדי לסבור שהפכנו למדינה שהטוטליטריות היא מרכיב מרכזי בהווייתה. העובדה שהכל מתנקז לעבר בית המשפט העליון, ששופטיו נבחרים בדרך ששוב איננה ראויה לימינו אלה, צריכה להדאיג את הכל. רבים מדי איבדו את אמונם במוסד הזה. יושרתם של לא מעט משופטיו, לא כולם, נעצרת ב'גדר ההפרדה'.
ואם שם פגע הרקב - מה לנו כי נלין על מפכ"ל המשטרה שבסך הכל מבקש לכשכש בזנבו לאות שגם הוא מבין מה מצפים ממנו.