החשיפה היא נשמת אפו של איש הציבור. הוא יעשה הכל על-מנת שקולו יישמע, פניו ייראו ושמו יאוזכר - ואין זה משנה באיזה הקשר.
היום לא די בגזירת סרט, בקבלת זר פרחים מילדה זבת-חוטם, גם לא בחיבוק לאלוף אולימפי או בדו-שיח של חירשים עם מאמן כדורסל מנצח. היום צריכים יועצי התקשורת לאמץ את מוחם כיצד לחשוף את אח"מיהם. כך, למשל, צולם מנהיג עבר (הצופה לעתיד) כשהוא ניצב בתוככי רפת לבוש בסינר וכובע על ראשו. קריקטורות דומות ניתן לראות מפעם לפעם בדמות מנהיג עוטה חלוק לבן ומצנפת במפעל, או מנסה לבעוט באחת משתי רגליו השמאליות בכדור המתעקש להתגלגל הצידה.
התופעה אינה ייחודית לנו בלבד. בכל העולם מתרוצצים מנהיגי האומות בכל מיני מקומות הזויים, כשעדת צלמי חצר בעקבותיהם. אמצעי התקשורת משתפים פעולה ומפרסמים בחדווה כל שטות.
מתי יבינו קברניטינו כי בחרנו בהם (בשאיפה) בגין כישוריהם ויכולתם. כל שאנו מבקשים מהם הוא שימלאו את תפקידם, ורק אם זה הכרחי, שיופיעו בפני הציבור ובמסגרת תפקידם בלבד. כל שאר הגימיקים אינם מזיזים לנו ולבטח אינם מוסיפים להם כבוד.