ראשית, גילוי נאות: יעצתי לארגון אלמנות ויתומי צה"ל (להלן – ארגון אלמנות צה"ל), בין השאר, בהתנגדותו לאיחוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל עם יום הזיכרון לחללי פעולות איבה.
עד היום אני סבור, שלמרות שבג"צ דחה את עתירת הארגון – התנגדות ארגון אלמנות צה"ל לאיחוד ימי הזיכרון צודקת. אי אפשר לערבב יחד את מי שהיו על משמרתם, בשליחות המדינה, עם אזרחים שלווים, שגוף עוין (שנהנה מחסדי ממשלת ישראל וממשלות העולם) פגע בהם. כבר כעת ערבוב התחומים מבזה את הנופלים בקרב.
יתר על כן, אני סבור, כי יש להפריד בין דם לדם בבתי-העלמין הצבאיים. חשוב לנו, אזרחי המדינה, לציין במיוחד את מי שנפלו בקרב, ולהבדילם מחיילים, שנהרגו בתאונות דרכים, ממחלות, מזקנה ומעוד סיבות. זה חשוב – גם כדי לתת עוד תגמול סמלי ומוראלי למי שבחרו להיות לוחמים קרביים, שהם המיעוט בחיילי צה"ל. יתר על כן, מרבית חללי צה"ל אינם בקרבות, או באימונים, אלא בפעילות שגרה ומפעילות שאינה צבאית.
ואז, התפרץ לחיינו הפיגוע בשפרעם, והציג פן מעניין לסוגיה. כביכול, הורים שכולים התנגדו לקבורת המפגע בבית-העלמין, ושר הביטחון – כמובן, אחרי שיקול מעמיק (איך יכול להיות אחרת; הרי הוא שר הביטחון, ושיקולו נרחב ומעמיק) – החליט להיענות לבקשתם.
מבלי להיכנס לדיון – מוסרי ומשפטי – אודות הקבורה הנאותה לחייל שביצע את הפיגוע בשפרעם, אני סבור שהחלטת שר הביטחון, כהרגלו, היתה נמהרת, פופוליסטית ופזלה לעבר כותרות אוהדות בעיתונות. במדיניות הנוכחית, שכל חייל שמת במהלך שירותו נקבר בקבורה צבאית – ללא דיון בנסיבות מותו – אין כל מקום להפליית המפגע משפרעם. לצערי, בבתי-עלמין צבאיים טמונים לא מעט פושעים, שלבשו מדים בעת מותם.
מנגד לדעתי עומד הרעיון של אחדות הנופלים, שאני מתנגד לו. כפי שאין שוויון בחיים האזרחים – אין שוויון בחיים הצבאיים. החיילים הקרביים צריכים להיות בראש סולם העדיפויות, ולא רק בתשלום מס שפתיים. כך, לדעתי, אי אפשר להשוות בין חייל שהתאבד בשעת שירותו, לבין חייל שנפל בקרב. לא הייתי מטשטש את ההבחנה בין חיילים ואחרים, שנמצאים בשירות המדינה, לבין אזרחים שנרצחו כיוון שמחבלים התנכלו להם.
לו הדבר היה בידי, הייתי יוצר הבחנה ברורה בין חיילים קרביים, שיקבלו במהלך שירותם מכל טוב – ככל שתקציב הביטחון עתיר השומנים יאפשר – לבין חיילים אחרים, שיקופחו במחשבה תחילה, כדי לאפשר את העדפת הקרביים. כמי שהיה בשירותו הצבאי בשני הצדדים, אני מכיר היטב את ההבדלים ויודע עד כמה חשובים הלוחמים, כמה קשים חייהם ומה מועט מספרם. השאר – ייטב אם לא יתרבו. רובם המכריע הינם נטל עצום על הצבא ועל כלכלת הביטחון.
העדפת הלוחמים צריכה להיות לא רק ברקע אדום לסמל ובתעודת לוחם, אלא בתגמולים ממש. זה נעשה חיוני ביותר כיוון שהממשלה אימצה את התוכנית לשינוי השירות במילואים, שבמסגרתה כמעט רק החיילים הקרביים ימשיכו לשרת, והשאר ישוחררו. בסופו של דבר יידפקו דווקא החיילים הקרביים, והג'ובניקים ימשיכו לעשות חיים – כיאות לצה"ל ולמדינת ישראל בתחילת המאה ה-21.
מי שנפל במהלך שירותו הקרבי הקריב למען הכלל את היקר ביותר. לכן הוא ראוי ליחס מיוחד של האומה. השאר אינם צריכים להיות מבוזים, אך אין להשוות ביניהם לבין חיילים שנפלו בקרב.