מזה כתשעה עשר חודשים אנו נמצאים במלחמה על קיומה של המדינה, אשר פרצה לאחר שממשלת ישראל סירבה לאפשר זכות שיבה לפלשתינים לתחומי הקו הירוק.
אנו עומדים משתאים לנוכח תגובות של שינאה ברברית ותהומית מצד העולם הערבי והמוסלמי, גילויי אנטישמיות בכל רחבי העולם המערבי ואווירת "עליהום" מכל עבר, גם מצד מי שנחשבו ידידים.
דומה כי על-אף הסכמי שלום שנחתמו עם חלק משכנינו ועל אף תהליך אוסלו, כאילו לא קרה דבר, ואנו התעוררנו לתוך סיוט נורא, משל וחזרנו לתקופות החשוכות בתולדות עמנו.
הנחת העבודה של האליטה, בעשור האחרון החל משלהי מלחמת המפרץ, כאילו הגענו אל המנוחה והנחלה, הוסר האיום הקיומי ויש להצעיד את החברה במהירות לצמיחה ולפריחה ולאמץ את המודל של מדינת קליפורניה בארה"ב, כמעט בכל מחיר, התבררה כאשליה מסוכנת, שלא לומר הזיה חסרת אחריות.
מה לא עבר עלינו בעשור האחרון: תהליכי הפרטה מואצים שיצרו פערים חברתיים מטורפים, שינוי שיטת בחירות שהרס את השיטה הפוליטית לחלוטין, חקיקת חוקי יסוד במחטף, שהעבירה את קביעת דמות המדינה וערכיה מן הכנסת לבית המשפט העליון בתהליך של משפטיזציה מואץ למסלול של הפרדת הדת מהמדינה ומדינת כל אזרחיה, העתקת כל אופנה המזדמנת מן "המערב הנאור", העלאת גחמות הפרט לדרגה עליונה וניפוץ כל מיתוס לאומי, השתלטות של רעיונות פוסט-ציוניים ואנטי-ציונים על מרכז השיח הציבורי ועוד כהנה וכהנה.
גילויי השנאה המטורפת אינם תולדה של אינתיפאדת אל-אקצה, אלא של הפרכת הנחות היסוד של תהליך אוסלו לפיהן ינטשו הפלשתינים, או מרביתם לכל הפחות, את המאבק המזוין ואת החינוך לשינאה כלפי היהודים.
בנסיבות קשות אלה דומה כי חזון "הנורמליות" הינו אשליה מסוכנת שכל כולו יצירת דמורליזציה. היינו ונותרנו חברה מגוייסת הנתונה במאבק על עצם קיומה, ועלינו להקיץ במהירות מאשליות העשור האחרון ולחזור בצניעות הראויה לעקרונות הבסיסיים שהנחו אותנו משך רוב שנות קיום המדינה מאז הקמתה.
גם אם נגיע להסדר או להסכם שלום עם שכנינו, לא יכון באזורנו, למרבה הצער, שלום במובן האירופאי. דומה, כי הדגם הישים יותר, אם בכלל, הינו אותו שלום קפוא, עוין, והמלווה בפרצי אלימות, ששרר שנים ארוכות בין יוון לטורקיה החל מהסכם לוזאן בשנת 1923 עד לפני מספר שנים. למרות זאת, יש להמשיך ולהפיח רוח בגחלת האמונה בשלום ובחתירה להסדרים מדיניים ואפילו חלקיים עם שכנינו.
אולם, המסקנה המיידית המתבקשת מחזון עגום זה, הינה שיש אכן להפנות את האנרגיות ואת המשאבים פנימה לדמותה של החברה הישראלית, אך זאת לא לחזון מופרך של "נורמליות" של "חברה אזרחית" ושל "מהפכות" שיצעידו אותנו לריסוק איברים.
חברה הנלחמת על עצם קיומה, חייבת להגיע לקונצנזוס פנימי רחב שיצמצם את השסעים ואת הקרעים ויוריד באופן דרסטי את המתחים הפנימיים שהביאו בעשור האחרון לסיכון עצם קיומנו כאן.
לשם כך יש להילחם בפער החברתי עדתי שהגיע בעשור האחרון לממדים הגרועים ביותר במדינות המערב, ולהעתיק את המשאבים ללא דיחוי לחינוך ולתשתיות בפריפריה.
חברה הנמצאת במלחמה על קיומה צריכה ויכולה להגיע בהסכמה לאמנה חברתית חדשה בנושא הסטטוס-קוו בענייני דת ומדינה.
חברה הנמצאת במלחמה על קיומה צריכה לפתור את המחלוקות האידיאולוגיות הפנימיות באמצעות דו-שיח פוליטי ולא על-ידי משפטיזציה.
עלינו לחזור לאמיתות הבסיסיות של מגילת העצמאות שכוננו את מדינת ישראל, כפי שנקבעו על-ידי דוד בן-גוריון, שידע כיצד להחתים עליהן את כל נציגי הציבור שמאל וימין, ציונים ואנטי-ציונים, חרדים, דתיים וחילונים, תוך העדפת אחדות מעל לכל שיקול אחר. ערכי היסוד של החברה בישראל כתובים כולם במגילת העצמאות ואין כל צורך לחפש אותם במקום אחר, אלא לחזור ולדבוק בהם.
עלינו לרדת מחזון "הנורמליות" המשלה והמסוכן ולהתכנס סביב קונצנזוס פנימי רחב לו יהיו שותפים מרבית חלקי הציבור, שכן הצלחת המפעל הציוני הינה אחת מתופעות הפלא בתולדות העמים ובכוחנו להבטיח את קיומו על בסיס הסכמה וחוסן פנימיים.
חזון "קליפורניה מעל לכל", של שנות התשעים העליזות, יצטרך לחכות לימים אחרים, הגם שאפילו בקליפורניה, כך על-פי השמועה, שנות ה-60' חלפו עברו כבר מזמן, ורוחות אחרות מנשבות אפילו שם.
__________________
הכותב הינו משפטן