אנו עומדים בפתח שבוע האימה. השבוע הקרוב, עומד להוות חלק אינטגרלי בהיסטוריית העם היהודי, בדיוק כמו השואה או כמו הצהרת העצמאות של מדינת-ישראל. כמו-כן, השבוע הקרוב עומד להוות מעין סימן שאלה שכזה, שיעלה שאלות כמו: האם אנחנו חיים במדינה דמוקרטית? האם היה מצב נוסף אי-פעם בתולדות מדינתנו, בו הפוליטיקה היוותה חלק כה חשוב ובלתי-נפרד? האם אנחנו על סף עידן חדש, במדינת-ישראל ובמזה"ת כולו, או שמא עתה תתחיל מלחמת אחים כלל ארצית?
עם זאת, כמה שזה יפתיע רבים מכם, לא עצם ההינתקות - עצם המבצע - הם אלו שעומדים בראש מצעדי הכותרות. לא ולא. שיתוף הפעולה הוא שעומד במרכז ענייננו, היוזמה - כל אותם הדברים, שהישראלי הממוצע לא מורגל בהם.
נתחיל משיתוף הפעולה עם הפלשתינים. לעין, נראה כי כל הדברים מושלמים. עתה, שוטרים פלשתינים מתפרסים על הגבולות של מדינת-ישראל עם מה, שנקראת "הרשות הפלשתינית". עם זאת, מהלך זה, מזכיר לי בצורה יוצאת-דופן את ימי יצחק רבין המנוח, בתור ראש-ממשלה, ואת ימי אהוד ברק - שהצליח להביא עימו רק את הברדק, את אינתיפאדת אל-אקצא. כדי להזכיר לכם, אומר שעוד לפני פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא, נהרג חייל מג"בניק, פקד יוסף טבג'ה ז"ל, שנורה ע"י שוטר פלשתיני, שהיה עימו בסיור משותף. כן, ככה זה הלך כאן בימים ההם - היריב המושבע של המדינה היה רגוע, וניתן היה לחיות באשליה כלשהי, שאכן יהיה פה טוב. אך מה אומר? האשליה התנפצה ברגע שנהרג הקצין.
מדינת ישראל, אריאל שרון - שהיה האוייב המושבע של ברק - אף אחד מהם לא הבין את המסרים, את המשמעות ברצח של קצין המג"ב. אף-אחד לא הבין, שרצח מזעזע זה, מסמל על ניתוק מוחלט מהרשות הפלשתינית. למה? מכיוון שבאמת אי-אפשר להאמין להם, באמת אי-אפשר לסמוך על הזאב. הרי ברור, שכשהוא יתעורר בבוקרו של יום חדש, הכבשים כבר ימותו. שכן, אם מישהו מקברניטי המדינה, אם מישהו בעם היו מבינים את משמעות הרצח הזה, הרבה מההחלטות הפוליטיות בהווה היו נמנעות. מי מוכן להקריב את בנו, עתה? שכן, לשרון לא ישנה הרבה אם ימות חייל נוסף. הוא ראה כל-כך הרבה דם במהלך הקריירה שלו, ראה ולא הגיב, שגופה נוספת באבו-כאביר לא תשנה הרבה בשבילו. אך מי מוכן להקריב את ילדיו למה שברור גם ככה? מי מוכן להתנסות שוב, ולגלות שלמעשה אין כאן פרטנר לשלום - ישנה כאן אומה, בעלת תרבות, ששלום לא נכלל בה.
גם שיתוף הפעולה העממי שלנו לא בדיוק מזהיר, הייתי אומר. בערב (יום א'), בצורה אירונית כזו או אחרת, תיערך בירושלים עצרת של אירגון המכנה את עצמו "המועצה הציונית לנוער", אירגון שראה מספיק דם בחייו, ועכשיו קם ודורש אחדות עממית- זאת, מבלי לוותר על הדעות הפוליטיות של כל אחד מאיתנו. מדוע בצורה אירונית? מכיוון שעוד היום צפויה הפגנת ימין גדולה, שתיערך אף-היא בירושלים.
את האשמים לקרע בעם יש להביא לדין, ללא עוררין. האשמים הם חלק מאיתנו, אך אל לנו להצביע עליהם. הם עשו די והותר, ועתה עלינו, כל האנשים שבאמת אכפת להם ממדינתנו, כל האנשים שחושבים שכחול-לבן מאחד את כולנו, לנקות את הלכלוך שהשאירו האשמים הסוררים. אל לנו להצביע עליהם, מכיוון שאנחנו אומה שחוותה הרבה סבל בתולדותיה, ועל-כן, עלינו לשים קץ לסבל נוסף ולהתאחד כולנו יחד.
למען האמת, בטוחני שמחצית מהפרשיות הקשות, שמציפות את מדינת-ישראל, יכלו להיפטר כך מהר, אילו היינו אומה מאוחדת. אילו הכוח שלנו לא היה מושקע בפגיעה זה בזה - אלא היה מושקע בבניית מטרות חדשות, ביישום חזון. מה קרה לאותם ימים, בהם עיתונאים מהשמאל ומהימין לא היו מתנצחים על-גבי דפי העיתונים, אלא היו מביאים חדשות במיטבן, וקוראים לאחדות העם- לא משנה מהי דעת היחיד. וכאן נכנס עניין היוזמה.
הישראלי הממוצע דל ביוזמה. הוא לא ייזום הרבה. וזו סיבה נוספת, מעיקה שכזו, המפריעה לנו - כאומה מאוחדת - לפתור את בעיותנו. מה הפלא שהתקשורת הישראלית כמעט הכתימה את שמה של מדינה שלמה? אותם המפיקים, הבמאים, העיתונאים - הם לא רואים דבר פרט לכסף. ומה היה אילו היו רואים את נצח מדינת ישראל בידיהם? אולי היו משדרים חדשות בצורה שונה; אולי היו מצליחים להביא חדשות במיטבן, מבלי לפגוע בתדמית של המדינה שלהם, של מולדתם! מולדת - אותה בנו אביהם, סביהם.
תאריך פעולת ההינתקות הוא תאריך מיוחד במינו. ההינתקות מתחילה בצאת ט' באב, אותו אנו מציינים לזכר חורבן בית-המקדש. והסיבה לחורבן בית-המקדש? חוסר אחידות בעם. בהחלט אירוני המקרה. אך המקרה גם בא להראות לכולנו שלא למדנו דבר מחורבן בית-המקדש. נשארנו אותם הבורים, חסרי היוזמה, שלא רואים עתיד טוב יותר. טוב לנו עכשיו- וכך נשאר. אין רצון לפתח ולהתפתח, אין רצון לעבוד - למען עתיד האומה. אז מה מיוחד באומה כזו?
בהחלט מצער אותי, שעתה, אלפי שנים לאחר חורבן בית-המקדש, פרשנים רבים פה ושם צריכים להעלות את ההשוואה הזו - בין העם בימינו לבין העם בימי חורבן בית-המקדש. העם לא השתנה בכלל -הקרע נשאר שם נטוע תמיד. כיצד אנחנו יכולים להשקיע בשיתוף פעולה עם מדינות זרות, עם אויבנו, אם איננו יודעים לכונן שלווה בעם שלנו, אם הקרע בעם שלנו גדול יותר מכל קרע שנראה אי-פעם? לא פלא שבנינו נהרגים כך, כאשר מנהיגנו מנסים ללא הפסקה לכונן שיתוף פעולה עם מדינות אוייב. הם עצמם לא יודעים לזהות אחדות ושיתוף-פעולה. הם פועלים למען מטרות מזוייפות ודמיוניות, מתוך תקווה שאולי יהיו אלו הדברים שיצילו את הקריירה המקצועית שלהם. ובתחום הזה, ניתן לקחת דוגמאת מופת משר האוצר- בנימין נתניהו. תומכיו רואים בצעד שלו כצעד ראוי, דוגמא לראווה לכל אותם הפוליטיקאים המזוייפים- שפרט לכיסאם האישי, אינם חושבים מעבר. מתנגדיו- הם תמיד יאמרו שהוא עזב מכיוון שנכשל בתפקידו, אבל תמיד יישארו עם הרגשה רעה בפנים: הצעד שעשה בהחלט היה צעד נבון ודוגמאת מופת לכל פוליטיקאי- הן מהימין והן מהשמאל. ואת זה, אף טענה לגבי כישלון מקצועי לא תוכל להסתיר.