האמנם יחד?
לתקשורת, גירוש היהודים מבתיהם מסמל חגיגה בלתי פוסקת, ריאל TV סביב השעון, דמעות מגורשים, מפגשים טעונים, הרייטינג מובטח, יחד עם הרדידות והבריחה הכללית מניתוח אמיתי של התהליכים בחברה הישראלית. וכשזה יסתיים יתחיל פסטיבל מפגשי פיוס. בעצם,
פסטיבל מפגשי הפיוס כבר התחיל, הסימפטום מוכר, כל עובדת שירותי הרווחה תוכל להעיד כי כל תכשיט חדש אצל האישה משמעו - הבעל האלים שוב היכה.
אנו, אנשי הציונות הדתית, חושדים כי הקריאות לאחדות הבאות ממחנה העוקרים אין בהן שום כנות. המחנה הזה נזקק להרבה פועלים שחורים כדי להישרד כלכלית וביטחונית וכל קריאתו מכוונת לגייס את כוח העבודה הדרוש לצרכיו האנוכיים.
מדינת ישראל של היום דומה יותר ויותר לתוכנית הישרדות, שבה המשתתף התחמן מתחבר אלינו רק לצורך אינטרס עצמי, ובשלב המיון המתאים הוא יזרוק אותנו תמורת כל שותף מזדמן ומשתלם אחר.
האסטרטגיה של הציונות הדתית, המכוונת להגשמת חזונם של מקימיה ומעצבי דרכה, חייבת לעבור בחינה והתאמה למציאות המשתנה. השותפות רבת השנים עם הציונות החילונית התפרקה ויש למצוא תבנית פעולה חדשה.
אין דרך ליצור חברה מלוכדת אלא סביב חזון משותף, ננסה לבחון ולנתח עבר והווה, לחדד את ה"אני מאמין" שלנו ולנסח תוכנית מתאימה לעתיד.
בעבר: מבשרי הציונות באו מתוך הציבור הדתי, הרב קלישר, הרב מוהילבר ואחרים, שדיברו על שיבת ציון כמצוה דתית. המתבוללים הגיעו בשלב מאוחר יותר, כשנתקלו בדחיה מצד סביבתם ונאלצו לפתח לאומיות יהודית.
הבסיס לשיתוף פעולה בין יהודים דתיים לחילוניים הינו בעייתי, "הלרשע תעזור ולשונאי ה' תאהב?" מה מאחד בינינו ובין אוכלי שקצים, מחללי שבת, כופרים בעיקר ושטופי גזל וזימה?
המחנה החרדי הרואה במצוות לימוד תורה כחשובה אף יותר מיישוב ארץ ישראל מוכן לשתף פעולה עם הציונות החילונית רק בתנאי שתתמוך בלומדי תורה ומכאן נובעת דרכו הפוליטית.
הציונות הדתית דגלה בדרך אחרת, מצוות יישוב ארץ ישראל נתפשת כחשובה מכל המצוות, עד כדי דחיית כל ההסתייגויות. מסירות הנפש בבנין הארץ ובישובה מצד הציונות החילונית נתפשו כזכות מספיקה להכשיר שיתוף פעולה, ואכן, שיתוף הפעולה התקיים והתמיד, כאשר מתוך המציאות של נחיתות מספרית הסתפקה הציונות הדתית בתפקיד של שותף זוטר בעיצוב פני החברה והמדינה בארץ ישראל.
מסתבר שהציונות החילונית עלתה על הדרך שתרחיק אותנו, הציונים הדתיים ממנה ללא חזרה שכן פגיעה בערך של יישוב ארץ ישראל היא פגיעה בליבת ההצדקה לשיתוף הפעולה.
נכון להיום, הציונות החילונית מכירה, בעל כורחה יש לומר, בכך שהמאבק על ארץ ישראל הוא מאבק קיומי ולכן עדיין נאבקת ונלחמת, אולם זו מלחמה אינטרסנטית של הישרדות ולא מלחמה על אידיאל.
הפגיעה במצוות יישוב ארץ ישראל כעת היא רק בקצוות, אולם כמו כל סטיה בניווט, טעות קטנה בתחילת הדרך הולכת וגדלה עם הזמן והמרחק.
כבר כעת ישנם זרמים חזקים מאד הקוראים להמרת המדינה היהודית במדינת כל אזרחיה, דבר המשול בעינינו להמרת דת המונית. כדי לשנות את הכיוון אליו גולשת מדינת ישראל, עלינו להגיע לשלטון כשותפים העיקריים והבכירים, תוך שותפות עם כל אותם חלקים בחברה הנאמנים לחזון יישוב הארץ כולה והמוכנים להיאבק יחד למען האידיאל המשותף. או אז נוכל לבצע את השינויים הנדרשים במערכות המימשל והמשפט, ולהגשים את החזון.
יש להציב את השגת השלטון כיעד מרכזי, ולהפסיק לחבור כשותף זוטר לגורמים הפוגעים בעיקרי אמונתנו.