ביום שני אחד לפני ארבעים ושתיים שנה הגיעה לחזית ביתנו משאית קטנה.
הרהיטים וחפצי הבית הועמסו על המשאית בזריזות, אימי ואחי הקטן הוכנסו לקבינה שליד הנהג, ואבי ואני הועמסנו על גב המשאית מאחור.
הדרך הקופצנית הרקידה את הרהיטים. המקרר איים למעוך את בבת עיני - את האופניים.
יצאנו לדרך חדשה.
לעולם לעולם לא אשכח את היום העצוב הזה. הבית שכל כך אהבתי, הגדר החיה, עצי הפרי. ומאז אני לא מפסיק להתגעגע.
אני מתגעגע למראות ולקולות ולריחות ולשקט. אבל יש נחמה קטנה בלב. הבית עוד שם, עץ הפיקוס כבר זקן, הרעפים האדומים כבר ירוקים. אבל הבית על תלו עומד. הזיכרון מרחף בין קירותיו.
הבית החליף מן הסתם כבר כמה ידיים.
מי גר שם? אני לא יודע וגם לא אכפת לי. הוא שלי.
המחזות של המשפחות העוזבות את הבתים קורעים את הלב. נדמה לי שאני מרגיש את שמרגישים הילדים שיוצאים מהבית בפעם האחרונה. וכתבי הטלוויזיה לא מפסיקים להתעלל בנו. הם מדווחים ומקפידים לעמוד כשבגבם ירוק של עצים ובתי ארמונות.
הלב בוכה ממש.
אילו אני מנהיג העוזבים - אינני יודע אם הייתי מתמקח עם הממשלה כדרך שעושים זאת פרנסיהם הנוכחיים. אבל אילו אני בראש העוזבים - על תנאי אחד הייתי עומד ולא מוותר:
לא להרוס את הבתים!