אסון גדול נמנע, בדרך נס, בצומת פי גלילות - אבל אף אחד לא רשאי, או אמור, להישאר רגוע. ראשית, בגלל שהניסיונות של אלה שמבקשים את נפשנו לא חדלים לרגע; ושנית, משום שמה ששוב התגלה לעין כל היא דלות המחשבה וחוסר האונים האינטלקטואלי של כל מי שחיינו מופקדים, למעשה, בידיו.
הדברים מתגלים מעת לעת, ובכל פעם בעוצמה גדלה והולכת, אולם בכל זאת אנחנו מופתעים מחדש כל אימת שהאסון מתרחש; כאילו שלא היינו צריכים להיות מורגלים זה מכבר לכך, ש'תרבות החפיף' הפכה לנורמה שפשוט מסכנת את עצם קיומנו כמדינה ריבונית.
אינני רוצה ללכת יותר מדי רחוק, לתקופות שבהן שלטונן של "מפלגות הפועלים" ביישוב היהודי בארץ ישראל היה אבסולוטי, בולשביקי בעיקרו, אלא לשתי תקופות לא רחוקות, יחסית, אבל הרבה יותר משמעותיות: לתקופה של ערב מלחמת יום הכיפורים ולימי אוסלו האפלים. בשתי התקופות הללו, ראשי מפלגת העבודה שלטו בכיפה. מלחמת יום הכיפורים נפלה על מנהיגיה של תנועה זו בהפתעה גמורה בגלל שהם היו שבויים בקונספציה מטומטמת שלפיה הצבא המצרי אינו יכול, או אינו רוצה, לפתוח במלחמה. הימים היו ימי ערב בחירות וגולדה מאיר, אז ראש הממשלה מטעם מפא"י הבלתי נלאית, זו שהשלטון תמיד היה חשוב לה יותר מכל, החליטה שכל ההתראות על מלחמה מתקרבת והולכת צריכות להמתין עד שמפלגתה שוב תזכה בבחירות. והסוף ידוע.
כמעט שלושת אלפים אנשים צעירים איבדו את חייהם באותה מלחמה אומללה, ועוד אלפים נשארו נכים - חלקם עד לעצם הימים האלה. ארבע שנים לאחר מכן ניצח מנחם בגין את המפא"יניקים הנבוכים, ויצא למלחמה יזומה נגד האוייב האש"פי בלבנון - אולם במחנה השמאל לא רצו במלחמה הצודקת הזאת. אנשיו הפגינו נגדה בכיכר מלכי ישראל, כדי לשמור על שלומו של יאסר ערפאת שנמצא אז באחד ממרתפי הסחי והמדמנה בבירות.
עשר שנים לאחר מכן, כשמחנה השמאל הצליח לחזור לשלטון בזכות 'רוב חוסם' של חמישה חברי כנסת ערביים, הושלמה מלאכתה הנפשעת של 'קואליציית השלום', ויאסר ערפאת הובא ללב-ליבה של ארץ ישראל. שוב, מכוחה של קונספציה שגויה שעל פיה הערבים שינו את טעמם ושוב אין הם מבקשים לסלק אותנו מן האיזור הזה. 'תרבות הסמוך' שוב שלטה ברמה. מבלי לברר את העובדות עד תום ותוך עצימת עיניים פושעת, הלכו יצחק רבין ושמעון פרס לעבר מלכודת הדמים שבה אנחנו נמצאים עד עצם הימים הללו. קרוב לאלף יהודים כבר שילמו בחייהם את מחיר הטעות האומללה הזאת, מאז ששמעון פרס ויצחק רבין קיבלו במירמה את פרס נובל לשלום, אבל ב'מחנה השלום' אין אפילו שמץ של חרטה. שוב מקשקשים שם על 'אופק מדיני' ועל הצורך בהידברות ובנסיגות, ועל 'חלון הזדמנויות', ומעלים מן האוב כזבים ישנים והונאות עצמיות שמלוות את המחנה הזה מזה עשרות שנים.
שוב יש ל'מחנה הביילינים' הבלתי שפוי הזיות אידיאולוגיות משונות - ושוב מנסים שם להוליך את כולנו לעבר אבדון וכלייה. כמעט כמו בימים של טרם-מדינה, כשהארוגנטיות של האנשים האלה, או של אבותיהם האידיאולוגיים, חניכי 'בתי החינוך' לילדי עובדים, הוליכה אותם בדרך של הסגרת צעירים יהודיים לשלטונות המנדט הבריטי, ב"תקופת הסזון", וכמו בימים שלאחר הקמתה של מדינת ישראל, כשהם לא היססו לירות על אחים לנשק שנמצאו על סיפונה של "אלטלנה", כדי לשמור בידיהם את השלטון.
מסוף פי גלילות לא התפוצץ, אבל יאסר ערפאת ממשיך לנסות, ולכן יש רק דרך אחת, והיא: להראות לשמעון פרס ולשלמה בן-עמי ולחיים רמון ולאפרים סנה ולכל שאר אנשי 'המחנה' הזה, שהעם היהודי הוא עם שפוי, בדרך כלל, ולהחזיר את כל מי שהובא לכאן מכוח הסכמי השקר שלהם אל המקומות שמשם הם באו.
'תרבות השקר' צריכה לעבור מן העולם. מחנה השמאל צריך להבין אחת ולתמיד שאין לנו עניין בעוד 'ניסויים'. תורת "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי צריכה להיות מיושמת עד תום. רק לאחר שהערבים, ותומכיהם מקרב 'מחנה השלום', ינפצו את ראשיהם עליו, ייתכן ויהיה כאן מעין-שלום של השלמה עם עצם קיומנו.
עד אז - צריך לעשות את מה שצריך לעשות. בלי להסס - ובלי להתבונן לצדדים מתוך חשש מה יגידו הבולשביקים מ'מחנה הביילינים'.