לאחר ששקע קצת אבק ההינתקות אפשר לסכם, מראייתו של תומך הינתקות מובהק, את כשלון המאבק בהינתקות. כשלון בריבוע.
בארץ ישראל קיים ציבור חילוני גדול של מתנגדים להינתקות. חלקם מתוך אמונה בארץ ישראל השלמה ואחרים שמוכנים, בנסיבות מסוימות, לפנות ישובים אבל לא באופן חד-צדדי, ללא הסכם, במה שנראה בעיניהם נסיגה תחת לחץ, פרס ותמריץ לטרור. ציבור שהרבנים אינם מנהיגיו ושנאמן למוסדות המדינה. יש גם הסכמה בחלקים גדולים מהציבור שאריק שרון, כדרכו מאז ומתמיד, ידע 'לגרד' את שולי הדמוקרטיה לצורך ישום המהלך עד תומו.
במקום מטה למאבק בהינתקות, שמועצת יש"ע היא רק חלק ממנו, הפכה מועצת יש"ע עצמה למטה המאבק. מועצת יש"ע בהרכבה, במגוון דעותיה ובציבור שמתוכו היא קמה, לא יכולה לייצג ולצרף את כלל ציבור מתנגדי ההינתקות למאבק. בהגדרת המטרה, בלשון הציבורית ובאחריות הלאומית עשתה מועצת יש"ע כמעט הכול כדי להתבדל מישראל החילונית עד כדי שהמאבק בהינתקות הפך למאבק של ציבור המתנחלים הדתי במדינת ישראל.
למרות צעדיו השנויים במחלוקת של אריק שרון ולמרות צל החקירות המשפחתיות לא יכול הציבור החילוני וחלק מהציבור הדתי ימני, אפילו הוא מתנגד להינתקות, לקבל את ההרשאה מרחיקת הלכת שמועצת יש"ע נטלה על עצמה להפוך סמכות מעל לכנסת. הרשות לסכל את החלטות הכנסת ולנסות בכוח להכתיב לישראל מדיניות שלא עברה ולא אושרה בכנסת. העובדה שהשלטון מושחת, אפילו אם היא נכונה, עדיין לא מהווה הרשאה לאף קבוצה בחברה להפקיע לעצמה את ריבונות מדינת ישראל.
הציבור החילוני המתנגד להינתקות, משך את עצמו ברובו מהמאבק משהתברר שמדובר בניסיון המוני מונהג לסכל את חוקי הכנסת. רק הציבור הדתי לאומי, לא כולו, המקבל סמכות תורה ורבנים יכול להתרכז מאחורי מטרה כזו.
ההחלטה לפעול לסיכול הכרעת הכנסת, כפי שחלק מראשי יש"ע ציפו, על-ידי הבאת עשרות אלפים מתנגדים לגוש, הציבה דילמה גדולה בפני רבים ממתנגדי ההינתקות. לעומת הסכנה שחלק ראו במעשה ההינתקות עצמו הציבה מועצת יש"ע סכנה אחרת חמורה מאין כמותה - ערעור המוסדות הריבוניים של מדינת ישראל ופילוג סמכותו של צה"ל. מה הפלא שרבים העדיפו, לכן, לעמוד מהצד או ממש להתנער מצעדיה של מועצת יש"ע.
הנהגת יש"ע ציינה כמה פעמים שהיא מנהלת מאבק לא אלים, 'דמוקרטי' כלשונה. אכן לזכותה יאמר שהמאבק היה ברובו לא אלים. אבל אמת המידה למאבק דמוקרטי אינה רק מידת האלימות אלא ההכרה בסמכותם של מוסדות דמוקרטיים. ברוב המדדים מאבקה של מועצת יש"ע גבל בהמרדה יותר מאשר בדמוקרטיה.
מועצת יש"ע לא הציגה מדיניות וחזון אלטרנטיבי שיכול לשמש כמטרה חיובית מאחדת. במקום זאת השתמשה בשלל דימויים ומונחים שליליים שקשה למצוא להם הגיון לבד משכנוע וחיזוק המשוכנעים עצמם - ציבור מתנחלי יש"ע. השימוש ההמוני בשואה וסמליו, הקריאות ההמוניות והמאורגנות לסירוב פקודה, מגובה בפסיקת רבנים, הקללות והנאצות הבלתי פוסקות נגד חיילי צה"ל יכלו אולי לצקת רוח קרב בנוער המתנחלים ולהלהיב את נוער הגבעות אבל בפירוש הרחיקו את הציבור החילוני והדתי המתון יותר. השימוש בדימויים האלה ובשפה הזו לא הרחיב אלא צמצם את ההבנה והתמיכה במתנגדי ההינתקות ובודד אותם לנפשם כמוטרפי דעת.
בראיונות רבים ובהתבטאויות אין ספור הביעו ראשי מועצת יש"ע בוז גלוי לציבור הלא דתי ומיקמו את עצמם כטובים והאיכותיים בחברה הישראלית. 'כאשר הנוער בן גילם הולך לים הנוער שלנו... ', 'המחנה שלנו ימשיך להתיישב ולהתנחל המחנה שלהם דועך...'. בלי קשר לאמיתות הטענה ולמשמעותה, ביטויים כאלה מרחיקים את הציבור. היהירות תמיד מעוורת, כולל את מועצת יש"ע.
'אפילו מונחת חרב חדה על צוואר אסור לאבד את התקווה', הסבירו רבים ממנהיגי המאבק את התעלמותם מהיום שאחרי ההינתקות. המשפט אולי נכון למאמין הבודד אבל מנהיגות חייבת לפעול מתוך הנחה שהחרב תרד לבסוף. יש למועצת יש"ע גם אחריות לגורלם של המפונים ולשיקומם אחרי הפינוי וכבר נכתב על כך שהם עשו הכול כדי למנוע מהציבור שלהם, עצמם ובשרם, לפעול בכל צורה לשיקום חייהם והעתקת מגוריהם אלא לאחר שהפינוי התבצע בפועל. זאת להבדיל מהציבור החילוני שניסה, ובחלקו הצליח, להתארגן לשיקום חייו מה שיותר מהר.
השאלה כיצד הנוער המתנחל יזדהה עם המדינה בעתיד, כיצד יראה את הצבא שאליו הוא אמור להתגייס כשרק אתמול הוא גידף אותו במקהלה וקרא לו לסרב לכל פקודה. כיצד הוא יבין את הדמוקרטיה ואת שאר החברה הישראלית ש'הולכת לים'. השאלה הזו תישאר פתוחה.
במטרה, ברטוריקה ובשיטות הפעולה הותירה מועצת יש"ע את ציבור המתנחלים לבד לנפשו מבודד משאר חלקי העם כולל הצד הימני שלו. הם נכשלו בבניית גשרים לציבור החילוני ויצרו ניכור שאת עוצמתו אי אפשר עדיין להעריך בין הנוער שלהם למדינה. את ציבור המתפנים שהם הנהיגו העמידו בפני אי ודאות ותקופה מיותרת ומתארכת שלא לצורך של שיקום ובניה מחדש. לא מחאה נגד ההינתקות הובילו מנהיגי יש"ע אלא מאבק נגד סמכותה וריבונותה של מדינת ישראל מבחינת איתות לבאות.
אפשר לסכם את כישלונה של מועצת יש"ע כך: כגודל הציפיות גודל האכזבות. הסתבר שהפינוי היה קל בהרבה מהצפוי ואפילו 'הצריבה התודעתית' שכה התיימרו לה נותרה כצלקת קטנה שמחר תימחה.
השאלה האם ראשי מועצת יש"ע צריכים להתפטר - זו שאלה של מנהיגות. הם כשלו בה פעם אחר פעם.