כדאי שהמצב האסוני הנוכחי יוביל במהרה את הציבור הדתי לאומי לשינויי הגדרות הכרחיים הנובעים מהמציאות הטראומטית. דרושה התפכחות זריזה מההתייחסות העקומה אל המדינה והצבא כקדושים, יחד עם ההכרה כי הם אינם אלא כלים דוגמת מברג או מסרגה המביאים תועלת, אך ניתן להשתמש בהם גם לצורך דקירה או הוצאת עין.
מי שקורא למדינה "ראשית צמיחת גאולתנו" משול לחקלאי האומר זאת על הטרקטור שלו. הנאמנות הכלבלבית וההערצה העיוורת לכלים הללו התנפחו עד למימדים הגובלים בפאשיזם, וחוזרים כעת לפרופורציות סבירות למראה הצבא והמדינה שהפכו למפלצות.
ההתלהבות של הציונות הדתית להשתלב בצה"ל מילאה את השורות בחיילים וקצינים איכותיים. השפע הזה, הנראה לראשי הצבא כמובן מאליו, משכיח מהם את המצב שלפני כ-30 שנה, אז מפקדי פלוגות איכותיים היו מצרך נדיר. צה"ל, ששמח למלא את שורות הביניים, הרשה לעצמו להציב בדרך אל הצמרת תקרת זכוכית שסיננה את חובשי הכיפות, פרט למלחכי הפינכה המוכרים לכולנו. כך הפכה צמרת צה"ל למדגרת שמאלנים וקרייריסטים חסרי עקרונות, תופעה שקבלה דחיפה אדירה בתקופת שרון.
המוטיבציה, ההתלהבות, הארגון המופתי והחריצות של הצבא להוציא לפועל את הטרנספר הברברי, לעומת החידלון בטיפול בפיגועים ופצמ"רים, במיוחד אלה המיועדים למתנחלים, משאירה תחושת עלבון ובגידה בלתי נסבלת. היום מרגיש כל חייל מתנחל כמו חייל בסיורים המשותפים שהיו עם הפלשתינים בתקופת אוסלו. ה"עמית" השותה עימך קפה היום יירה עליך מחר, או בתרגום ישראלי - חברך למחלקה יגרש אותך מביתך ללא היסוס, כפי שראינו.
ההערצה ללא תנאי לצה"ל ולמדינה משתלבת בכשלונות חינוכיים מטרידים.
המשפט: "מצוות יישוב ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות" התגלה כנאמר מהשפה ולחוץ. אם היה נלקח ברצינות, היתה התייחסות למשימת הגירוש ומסירת הארץ לפחות כמו אל חילול שבת או לאכילת חזיר. הרב שפירא שהורה כך בפירוש נתקל בציפצוף ארוך מצד רוב תלמידיו, כולל הרבנים שביניהם.
כישלון חינוכי נוסף הוביל לליקוי מוסרי חמור של השתתפות החיילים והקצינים הללו בגירוש ונישול אנשים מביתם, בפועל ובעקיפין. וכן את הכשל המוסרי של השתתפות בגזל רכוש חסר תקדים, מתן יד לשוד ממלכתי של המתיישבים ע"י החוק הנפשע הנושא את השם הנלעג "פינוי - פיצוי", שכל דוברי הממשלה הודו שאינו מכסה אפילו את הנזק הישיר של אובדן הרכוש, שלא לדבר על אובדן הפרנסה וחורבן עולמם של הקורבנות.
עבודה קשה מצפה ביום כיפור הקרוב לתלמידי המכינות והישיבות שנטלו חלק בזוועה הזו, להם, לרבניהם ולמוריהם.
הגישות הללו שוקללו היטב ע"י השלטון בבואו להחליט על הגירוש. אם הכיוון החינוכי במוסדות הללו היה פוסל בנחרצות את הציות העיוור לפקודות מסוג זה, יתכן שהשילטון לא היה מעז לקבל את ההחלטה כדי לא לאבד את הנוער האיכותי הזה - עמוד השדרה חסר התחליף של צה"ל.
את השבר החינוכי הזה על הציונות הדתית לרפא ומהר, כי האסונות הבאים בפתח. אם לא יהיה שינוי כיוון מלווה בהתנצלות וחרטה מצד המכינות והישיבות, תוך הודעה נחרצת, בכל מחיר, לציבור ולצבא כי "לעולם לא עוד", יהיה על ההורים להתייחס אליהם כפסולים, ולא לשלוח אליהם את הנוער. רבנים ומנהלי מוסדות שאינם מבינים שהצבא זקוק להם יותר משהם זקוקים לו, וחוששים לקרוא בקול רם שלא לציית לפקודות הפסולות הללו, צריכים לשלם על כך ולהישאר עם ארבעת קירותיהם בלבד. גם אז יהיה מצבם טוב יותר ממצב אחיהם שגורשו ע"י תלמידיהם ושנשארו אפילו ללא קירות.