בשנותיה הראשונות עמדה המדינה במבחן קשה. מאות אלפי עולים, שורדי שואת אירופה הגיעו כשהם חסרי כל, פגועי גוף ונפש, ואליהם נוספו יוצאי ארצות ערב השונות, אף בחזקת פליטים.
הישוב הקטן יחסית, אשר יצא זה עתה ממלחמה,וסבל מבעיות כלכליות, צריך היה לקלוט בבת-אחת כמות משמעותית של עולים, לספק להם קורת גג, שירותי רפואה וחינוך ולמצוא להם תעסוקה. מרבית העולים לא שלטו בעברית, ורמת השכלתם נעה מאלפבתיות ועד השכלה גבוהה.
גם המושבה שלנו תרמה את חלקה לקליטה. זכורני שיירת אוטובוסים עם מאות עולים שהגיעו מ"שער העלייה". לכמה מהם היו קרובי משפחה במושבה והם ציפו להם בקוצר רוח. התרחשו מחזות נוגעים ללב של פגישות לאחר שנות פירוד ארוכות.
מיעוטם נקלטו אצל קרובי משפחה, וכל השאר פוזרו בין "בית העולים", המעברה והבתים הנטושים. תנאי המחייה היו קשים, אוהלים או פחונים, תשתיות לקויות וצפיפות נוראה. הרשויות וגם בני המושבה השתדלו לספק לעולים ציוד בסיסי ומזון אך כמובן שהיה מחסור נוכח דלות האמצעים.
לאט לאט השתלבו הבאים בחיי המושבה, חלקם מצאו תעסוקה, הילדים השתלבו במוסדות החינוך. הם קיבלו את המצב בהבנה, והודו לאל על שהצליחו להגיע הנה. לא כולם נשארו במושבה, אך רבים חיים כן עד היום.