לפני שמונה שנים, ביום האחרון של החופש הגדול, נהרגה ליידי דיאנה פרנסס ספנסר, הנסיכה מווילס, שהיתה אז, כהיום, ידועה יותר ב בכינויה " ליידי די". היא היתה הנסיכה הכי מלכותית שהיתה - ואיננה עוד - מעולם, ספק אם תהיה עוד אחת כמוה, לעולם. ליידי די, הליידי שלי.
"היפה באמת היא תמיד ביישנית" כתב בשעתו המשורר נתן אלתרמן. משהו בה
( בי?) הפך אותה בעיניי לרחומה בנשים ולקסומה שבהן. המבט החם, שבו נגעו עיניה כמגען הרך של כריות אצבעות, הקול השקט שלה שהיה עדין והסוי כלחישה, ענן (אולי רק עב דק) של חמלה שזהר מעליה כהילה.
בת 36 בלבד היתה במותה המחריד, בנסיבות אפופות מיסתורין ושמועות מרושעות, זדוניות ונבזיות לא פחות משהן טראגיות (אילו היו בשפה העברית מלים נוספות לתיאור הרוע האנושי, מן הסתם הייתי מוסיף גם אותן.)
היא היתה אשתו של יורש העצר שיותר מכל היה יורש היצר - צ'אלרס, הנסיך מווילס, לובש חצאית ורודף שמלות, אמם של ויליאם ושל והנרי. כל כך התאימה לה והלמה אותה בת, הבת שלעולם כבר לא תיוולד.
די בקריאת שורות אחדות מהביוגרפיה שלה, כדי להעריך את תרומתה, צנועה וזעומה ככל שהיתה, למאמץ להפוך את העולם למקום אנושי יותר מכפי שהוא: "כנסיכה היתה פעילה בענייני צדקה שונים, הפגינה תמיכה בחולי איידס ויותר מכל היתה מעורבת בשנותיה האחרונות במאבק לסילוק המוקשים המרובים הטמונים באדמותיהן של רבות מארצות העולם השלישי".
היא היתה הבת הלא ביולוגית של אמא תרזה. אף כי לא היתה נזירה, היה בה משהו מקדושתם בת האלמוות של החסד והאצילות של האם הכי קדושה בעולם.
בראשית שנות ה-80, בבית הארחה קטן ופינתי ברובע האמפסדט בלונדון, שם לנתי "לילה וארוחת בוקר", בחשתי את הקפה הדלוח שהוגש לי ולפתע הבחנתי בדמותה מוטבעת על קצה הידית של הכפית. בחשתי וחשתי כמי שמחלל את קודשה. עכשיו, באיחור משווע, אני מתנצל בפניה היפות של ליידי די, מנוחה יקרה.
(במחשבה שנייה, מאוחרת, הייתי אמור לוותר על הקפה כולו ולא רק על הכפית שבבה בחשתי את הסוכר שבתוכו).
היא היתה נסיכה אבל אני אזכור אותה כמלכה מכל בחינה שהיא. על המיתר הפקוע של העצב ושל הגעגוע היא תוסיף לפרוט לי עוד שנים רבות את תפילת האשכבה של חייה, שבאו פתע אל סופם - המוקדם להחריד.
יהי זיכרה עצוב.