ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית

עם חקיקתם של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק, הוכנס לתרבות המשפטית והחברתית של ישראל הדיבור "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". לדיבור זו חשיבות כפולה: ראשית, הוא קובע את המטרות הכלליות המונחות ביסוד שני חוקי יסוד אלה. נקבע בחוקי היסוד כי מטרתם היא להגן על כבוד האדם וחירותו ועל חופש העיסוק, "כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית משמשים, איפוא, אמת מידה פרשנית, על פיה נקבע היקף הפריסה של הוראות חוק היסוד. כך, למשל, השמירה על הקניין או הפרטיות נועדה "להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", אך מעבר לכך: אך טבעי הוא, כי ההנחיה הפרשנית בדבר ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לא תוגבל אך לחוקי היסוד בדבר זכויות האדם. אין להניח כי לצרכיהם של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק יש להכיר בערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואילו לצרכים אחרים, שמחוץ לחוקי-היסוד בדבר זכויות האדם, ערכיה של מדינת ישראל הם שונים. לא זו הדרך לפרשנות חוקתית ראויה. פרשנות חוקתית תכליתית משקיפה על ההוראות החוקתיות כעל אחדות. אם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מעוגנים בחוקי היסוד בדבר זכויות האדם, הרי יש להם תחולה גם מעבר לדלת אמותיהם של חוקי יסוד אלה, והרי הם משמשים לפירושן של כל הוראות החוקה שלנו ולפירושם של כל החוקים שלנו. החשיבות השניה שיש לדיבור "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" חורג מעבר להשפעתו הפרשנית. ערכיה של מדינת ישראל הן לא רק אמת מידה לפירושן של זכויות האדם שלנו, אלא גם אמת מידה חוקתית להגבלה חוקתית על זכויות האדם. פסקת ההגבלה שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (דומה לה מצויה בחוק-יסוד: חופש העיסוק) קובעת: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". בגדריה של פסקה זו, משמשים ערכיה של מדינת ישראל כאמת מידה לחוקתיותו של חוק הפוגע בזכויות האדם המעוגנות בחוקי היסוד. חוק פוגע הוא חוקתי רק אם הוא מקיים מספר דרישות. אחת מאותן דרישות הינה כי החוק הפוגע הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אכן, חוק הפוגע בזכות אדם מוגנת לא יהיה חוקתי, גם אם הוא לתכלית ראויה, וגם אם הוא אינו מעבר למידה הדרושה, אם הפגיעה בזכות האדם אינה הולמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הנה כי כן, לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית חשיבות כפולה. ערכים אלה מהווים אמות מידה לפרשנות תכליתית של הוראות חוקי היסוד. פרשנות תכליתית זו היא הקובעת את היקף הפריסה של חוקי היסוד. לאורה של פרשנות זו מתפרשים הדינים כולם. בנוסף, ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מהווים תנאי חיוני לתוקפו של חוק הפוגע בזכות אדם חוקתית. וזאת יש לזכור: המעמד הנורמטיבי שניתן לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינו כמעמד ערכים אחרים המהווים חלק משיטת המשפט שלנו. המעמד הנורמטיבי של ערכי המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא מעמד נורמטיבי חוקתי-על-חוקי. חקיקה רגילה, הפוגעת בזכות אדם חוקתית, תיפסל גם אם היא לתכלית ראויה ולא מעבר למידה הדרושה, אם אין היא הולמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. נמצא כי דיבור זה "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" הוא בעל חשיבות משפטית מרובה. יש לו מעמד חוקתי. אין הוא אך נוסחת דיבור שאינה נושאת עימה מסר נורמטיבי. יש לה, לנוסחה זו, מטען נורמטיבי כבד וחשוב. הוא משפיע הן על קביעת היקפה של זכות האדם והן על קביעת ההגנה הניתנת לה במשפט הישראלי. מכאן חשיבותה המרובה של התשובה לשאלה: מהם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כיצד הם נקבעים, מה משקלם, ומה היחס בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין ערכיה כמדינה דמוקרטית?

הדיבור "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" הוא דיבור עמום. הטקסט אינו מקרין תשובה חד-משמעית. קביעת היקף פריסתו של דיבור זה תעסיק אותנו רבות בעתיד. אומר אני "אותנו", וכוונתי לחברה הישראלית כולה, ולא רק למשפטנים שבה. אכן, הדיבור "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" שבחוקי היסוד משקף את הייחוד של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית. איננו ככל העמים; איננו ככל המדינות; הננו דמוקרטיה, וערכינו הם כערכיה של כל מדינה דמוקרטית. אך אנו גם מדינה יהודית, ועל כן ערכינו הם ערכיה של מדינה יהודית. החברה הישראלית כולה תצטרך להתמודד עם דואליות זו. אנשי הגות ומחקר, רבנים ופרופסורים, תלמידי ישיבה ותלמידי אוניברסיטה - כל רבדי החברה הישראלית - יצטרכו לשאול עצמם מהם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אנו מצפים גם לתרומתם של הוגים וחוקרים ברחבי העולם.

ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מייחדות אותה משאר המדינות הדמוקרטיות. רבות הן המדינות הדמוקרטיות בעולם. אך רק מדינת ישראל היא מדינה שאינה רק דמוקרטית אלא היא גם יהודית. ראויות לציון מילותיה של הכרזת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". "מדינה יהודית" היא אפוא מדינתו של העם היהודי; "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. מדינה שלכל יהודי הזכות לעלות אליה ושקיבוץ גלויות הוא מערכיה הבסיסיים. "מדינה יהודית היא מדינה שההיסטוריה שלה שלובה ושזורה בהיסטוריה של העם היהודי, ששפתה העיקרית עברית, ושעיקרי חגיה משקפים את תקומתה הלאומית. "מדינה יהודית" היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה, ובמושבותיה היא בראש דאגותיה. "מדינה יהודית" היא מדינה המנציחה את זכרם של היהודים שנטבחו בשואה, ואשר נועדה להוות "פתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל". "מדינה יהודית" היא מדינה המטפחת תרבות יהודית, חינוך יהודי ואהבת העם היהודי. "מדינה יהודית" היא "הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". "מדינה יהודית" היא מדינה שערכי החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל הם ערכיה. "מדינה יהודית" היא מדינה שערכיה שאובים ממסורתה הדתית, שהתנ"ך הוא הבסיסי שבספריה ונביאי ישראל הם יסוד מוסריותה. "מדינה יהודית" היא מדינה שהמשפט העברי ממלא בה תפקיד חשוב, ושענייני נישואין וגירושין של יהודים מוכרעים בה על פי דין התורה. "מדינה יהודית" היא מדינה שבה ערכיה של תורת ישראל, ערכיה של מורשת היהדות וערכיה של ההלכה היהודית הם מערכיה הבסיסיים.

פריסה זו של הדיבור "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית" מוביל למסקנה, כי לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית יש שני היבטים עיקריים: ההיבט האחד הוא ההיבט הציוני. ההיבט האחר הוא ההיבט ההלכתי או המורשתי (במובן של ההלכה היהודית לדורותיה; מורשת ישראל). ביטוי מובהק להיבט הציוני ניתן בחוק השבות, ההופך את ישראל לביתו הלאומי של כל יהודי בעולם. ביטוי מובהק להיבט המורשתי ניתן בחוק יסודות המשפט, הקובע: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". לדעתי, הציונות מזה וההלכה היהודית מזה, הטביעו את חותמן על אופיה היהודי של מדינת ישראל. למותר לציין כי יש קשר הדוק בין ההיבט הציוני להיבט ההלכתי, ולעתים קרובות יש חפיפה ביניהם. רבים מביטוייה של מורשת ישראל הם גם ביטוייה הציוניים, תוך שההבחנה בין השניים היא מלאכותית. עצם מושג הציונות, המרכזיות של ארץ ישראל וירושלים בירתה, השפה העברית והחגים - לכל אלה יש הן היבט מורשתי והן היבט ציוני, בלא כל אפשרות להבחין ביניהם. זאת ועוד: קיים גם קשר בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין ערכיה של המדינה כמדינה דמוקרטית. את כבוד האדם כערך חוקתי עליון טבעה היהדות, אשר קבעה כי כבוד האדם נגזר מכבוד הבורא, מפני שהאדם נברא בצלמו. גם זכויות האדם האחרות מוצאות את ביטויין במורשת היהודית שלנו. עם זאת, ראייה מדעית-אובייקטיבית צריכה לעמוד על ההבחנה בין יסודות שונים אלה, גם אם המגמה הפרשנית צריכה למצוא סינתזה ביניהם.

מדינה יהודית היא מדינה המבטאת את החזון הציוני. זהו עולמה של הציונות; זהו החזון של שיבת הבנים לגבולם; זהו החזון של ישראל כבית הלאומי של כל יהודי ויהודי; מכאן זכותו של כל יהודי לעלות לישראל - זכות המובטחת בחוק השבות, התש"י1950-; מדינה יהודית בהיבט הציוני היא מדינה ששפתה העיקרית היא עברית, שתרבותה היא יהודית, ושעיקרי חגיה משקפים את תקומתו הלאומית של העם היהודי. מדינה יהודית מההיבט הציוני היא מדינה הגואלת את אדמות המדינה להתיישבות יהודית; מדינה יהודית בהיבט הציוני היא מדינה ש"התקווה" הוא המנונה הלאומי, והדגל הכחול לבן הוא דגלה.

ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית כוללים בחובם את ערכיה ההלכתיים-מורשתיים. זהו "עולמה של ההלכה". על ערכים אלה לומדים אנו מתוך עולמה של ההלכה עצמה. עולמה הפנימי של היהדות הוא שצריך לתת לנו תשובה מהם ערכיה. אלה הם מים שאין להם סוף. מצויים בו ערכים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ברמות הפשטה שונות, החל מדין ספציפי בסוגיה פלונית וכלה בערכים מופשטים של ואהבת לרעך כמוך ועשית הישר והטוב; מצויים בו ערכים פרטיקולרים ואוניברסליים; מצויים בו ערכים כפי שהתפתחו בהיסטוריה של עם ישראל לדורותיו. מצויים בו בוודאי ערכים המשלימים זה את זה וערכים הסותרים זה את זה. זהו עולם ומלואו.

ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית מבוססים על שני אדנים: האחד, שלטון העם באמצעות נציגיו הנבחרים. האחר, שלטונם של ערכים ועקרונות ובהם הפרדת רשויות, שלטון החוק, עצמאות השפיטה ושמירה על זכויות האדם. אכן, דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב. היא מחייבת הכרה בערכי יסוד ובמרכזם זכויות האדם. אין דמוקרטיה אם הרוב שולל את זכויותיו של המיעוט. עולמה של הדמוקרטיה הוא עשיר ורב-פנים. יש בו גישות שונות ומגוונות באשר לדרכים הראויות להגשמת הדמוקרטיה. אין תפיסה דמוקרטית אחת, שבלתה אין. יש דמוקרטיות בהן יש ביקורת שיפוטית על חוקתיות החוק לאחר שפורסם (כגון אמריקה, קנדה, גרמניה, איטליה וישראל) ויש דמוקרטיות בהן אין ביקורת כזו (הולנד, צרפת). יש דמוקרטיות המבוססות על הפרדה מלאה בין הדת מהמדינה (ארצות-הברית, צרפת) ויש מדינות דמוקרטיות בהן הפרדה מלאה אינה קיימת (אנגליה, ישראל); לא הרי ההגנה על חופש הביטוי באמריקה כהגנה על חופש הביטוי בקנדה; לא הרי ההגנה על חופש הבחירה של האשה ההרה להפיל את וולדה באמריקה כהרי חופש זה בקנדה, ולא הרי שני אלה כהרי המצב בגרמניה.

מהו היחס בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בהיבטה הציוני לבין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בהיבטה המורשתי, ומה היחס בין שני אלה לבין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית? נראה לי כי תפיסה חוקתית ראויה מחייבת נסיון להשגת השלמה והרמוניה בין ערכים אלה, תוך חיפוש אחר אחדות חוקתית והרמוניה נורמטיבית, תוך נסיון למצוא את המאחד והמשותף, ותוך מניעתם של ניגודים וצמצום נקודות החיכוך. יש לשאוף למציאת מכנה משתף וסינתזה בין הערכים של מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין ערכיה כמדינה דמוקרטית. יש לחפש שילוב והתאמה בין הערכים השונים של מדינת ישראל - כמדינה יהודית ודמוקרטית - מתוך נסיון ליצור תפיסה אחידה וכוללת. לשם כך יש לפנות מחד גיסא למקורותיה הפנימיים של מדינת ישראל כמדינה יהודית (על היבטיה השונים), ומאידך גיסא למקורותיה הפנימיים של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. המידע המתקבל ממקורות אלה צריך לעבור "עיבוד" ו"סינתזה" באופן שיגובשו ערכים התואמים את היבטיה השונים של מדינת ישראל. שכן זאת יש לדעת: בכל אחד מהיבטיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית - מבחינת הגשמת ערכי הציונות ומבחינת הכרה בערכי היהדות - וכמדינה דמוקרטית, ישנן דעות שונות וגוונים שונים. הציונות אינה מונוליטית. יש בה השקפות שונות ולעתים אף נוגדות באשר לדרכי הגשמת החזון הציוני במדינת ישראל. בדומה, היהדות אינה עשויה מעור אחד. יש בה זרמים שונים והשקפות שונות ונוגדות. גם מושג הדמוקרטיה אינו חד מימדי. עולמה של הדמוקרטיה הוא עשיר ורב-פנים. יש בו גישות שונות ומגוונות באשר לדרכים הראויות להגשמת הדמוקרטיה. אין תפיסה דמוקרטית אחת, שבלתה אין. אכן, בכל אחד ממרכיביה הערכיים של מדינת ישראל מצויות מגמות מרובות ולעתים אף סותרות. לפנינו, איפוא - מרחב ניכר בו חופשי הפרשן לפעול. על הפרשן - השואף להשלמה ולהרמוניה - ליטול מכל אחד מהמקורות הציוניים, ההלכתיים והדמוקרטיים את אותם ערכים, תפיסות ועקרונות המצויים בו ומתיישבים עם הערכים והעקרונות המצויים במקורות האחרים. עליו להימנע מנטילתם של ערכים היוצרים סתירה או ניגוד. כך, למשל, אם בעולמה של היהדות מצוי זרם פרטיקולרי וזרם אוניברסלי, מן הראוי הוא לפרשן לאמץ את הזרם האוניברסלי, שכן זרם זה מתיישב יותר עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית מאשר הזרם הפרטיקולרי. בדומה, אם בתפיסתה של דמוקרטיה ניתן להשקיף בצורות שונות על היחסים הבינאישיים, מן הראוי הוא לבחור באותה גישה התואמת את תפיסתה של ההלכה היהודית.

שאיפתו של הפרשן היא להשלמה ולהרמוניה בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין ערכיה כמדינה דמוקרטית. יש לצפות לכך, כי יהיו מקרים בהם שאיפה זו לא תוכל להתממש: הנסיונות השונים למציאת מכנה משותף עלולים להיכשל; הערכים עשויים להיות כה קוטביים זה לזה, עד כי סינתזה ביניהם היא בלתי אפשרית, או שהיא הופכת לבלתי רלבנטית לפתרונה של הבעיה הדורשת הכרעה. מה יעשה השופט במצב דברים זה? יש הסבורים, כי מתוך הטקסט החוקתי עולה כי יש ליתן עדיפות לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (אם במובן המורשתי ואם במובן הציוני). יש הסבורים כי מתוך הטקסט מתבקשת עדיפות לערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. שתי הגישות אינן נראות לי. הטקסט החוקתי אינו מבוסס על מוקדם ומאוחר, ואינו כולל בחובו הכרעה בשאלה זו. עניין הוא לשיקול דעת שיפוטי. בהפעלת שיקול דעת זה, אין השופט רשאי להטיל מטבע; עליו לפעול מתוך רציונליות; עליו לפעול באובייקטיביות; עליו לבחור באותו פתרון, אשר יותר מכל פתרון אחר, תואם את המבנה הכללי של שיטת המשפט; עליו ליתן פתרון התואם את המטרות האחרות המונחות ביסוד חוקי היסוד, ועל פיהן: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין; והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". עליו ליתן אותו פתרון המתיישב עם ההיסטוריה החוקתית שלנו; עליו ליתן אותו פתרון המתיישב עם הקונצנסוס של החברה הישראלית; עליו ליתן אותו פתרון המתחבר עם העבר, והיוצר בסיס להתפתחות בעתיד. כל אלה מטילים משימה כבדה על השופט. הוא מורגל לעמוד בה. הוא עומד בה במצבים אחרים בהם עליו להפעיל את שיקול דעתו. הוא יעמוד בה גם במצב מיוחד זה.

בניתוח ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ובאיזון ביניהם, יש להתחשב בלא יהודים הרבים החיים עמנו. אמת, מפתח מיוחד לכניסה לבית הקרוי מדינת ישראל ניתן לבני העם היהודי. זהו טעמה של הציונות, וזהו טעמה של המורשת היהודית שלנו. אין בכך הפליה כלפי מי שאינם יהודים. אכן, כאשר הטעם המונח ביסוד הקמת המדינה הוא שהיא תשמש בית לאומי ליהודים באשר הם, הרי מתן זכות עליה ליהודים אין בו הפליה כלפי מי שאינו יהודי. יש בו הכרה בשונות שאינה מפלה. אך משמצוי האדם בתוך הבית הלאומי שלנו, הוא זכאי לשוויון, תהא דתו ותהא לאומיותו אשר תהא. אכן, מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אין מתבקש כלל כי המדינה תנהג בהפליה כלפי אזרחיה הלא יהודים. יהודים ולא יהודים הם אזרחים שווים בזכויותיהם במדינת ישראל. ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-מורשתית אינם מבוססים על הפליית האזרח הלא יהודי. בצדק צויין כי "עקרון השוויון ואיסור האפליה, הגלום בציווי 'משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה...' (ויקרא כד, כב) שנתפרש בפי חז"ל כ'משפט השווה לכולכם' (כתובות, לג, א', בבא קמא, פג, ב) התקדש בתורת ישראל מאז היה לעם". השופט אלון עמד על כך כי "יסוד מוסד בעולמה של יהדות היה רעיון בריאת האדם בצלם אלוקים (בראשית, א, כז). בכך פותחת תורת ישראל, וממנה מסיקה ההלכה עקרונות יסוד בדבר ערכו של האדם - כל אדם באשר הוא - שוויונו ואהבתו". גם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-ציונית אינם מבוססים על הפליית האזרח הלא יהודי. הכרזת העצמאות קראה "לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה". הציונות לא התבססה על הפלייתו של הלא יהודי, אלא על שילובו בבית הלאומי היהודי. הציונות נולדה כתגובה כנגד הפליה וכנגד גזענות. בוודאי שערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית נוגדים כל הפליה ומחייבים שוויון. בהכרזת העצמאות צויין כי "מדינת ישראל... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". אכן, המדינה הדמוקרטית חייבת לכבד את זכותו הבסיסית של כל פרט במדינה לשוויון, ולהגן עליה. השוויון מונח בבסיס הקיום החברתי. הוא מעמודי התווך של המשטר הדמוקרטי. הוא חיוני להסכמה החברתית המונחת ביסוד המבנה החברתי. הדגשתי זאת באחד מפסקי הדין שלי, בצייני: "השוויון הוא ערך יסוד לכל חברה דמוקרטית... הפרט משתלב למירקם הכולל ונושא בחלקו בבניית החברה, ביודעו שגם האחרים עושים כמוהו. הצורך להבטיח שוויון הוא טבעי לאדם. הוא מבוסס על שיקולים של צדק והגינות. המבקש הכרה בזכותו, צריך להכיר בזכותו של הזולת לבקש הכרה דומה. הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה. השוויון שומר על השלטון מפני השרירות. אכן, אין לך גורם הרסני יותר לחברה מתחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם". היטיב להביע זאת השופט ברנזון לפני למעלה משלושים שנה: "כשגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו קרבנות היינו לאומות העולם שבתוכם ישבנו, ובכל הדורות טעמנו את הטעם המר של רדיפות, נגישות והפליות רק בגלל היותנו יהודים 'שדתיהם שונות מכל עם'. מלומדי נסיון מר ואומלל זה, שחדר עמוק עמוק להכרתנו ולתודעתנו הלאומית והאנושית, ניתן לצפות שלא נלך בדרכם הנלוזות של הגויים, ובהתחדש עצמאותנו במדינת ישראל עלינו להיזהר ולהישמר מכל צל של הפליה ומנהג של איפה ואיפה כלפי כל אדם לא יהודי שומר חוק הנמצא איתנו ורוצה לחיות עמנו בדרכו שלו, לפי דתו ואמונתו. שנאת זרים קללה כפולה בה; היא משחיתה את צלם אלוהים של השונא וממיטה רעה על השנוא על לא אָוון בכפו. עלינו לגלות יחס אנושי וסובלני כלפי כל מי שנברא בצלם ולקיים את הכלל הגדול של שוויון בין כל בני-אדם בזכויות ובחובות". השוויון הינה זכות מורכבת, ולא כל פעם שמטפלים באנשים באופן שונה, מטפלים בהם באופן מפלה, ולא כל פעם שמטפלים באנשים באופן זהה, מטפלים בהם באופן שווה. זאת ועוד, כמו כל זכות אחרת, גם השוויון אינו מוחלט. מותר לפגוע בו, אם בדרך של הפליה מתקנת - שיש הסבורים שכלל אינה הפליה - ואם בדרך של הפליה ממש. אך זאת רק בחוק, המקיים את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ולא מעבר למידה הדרושה.

השוויון משתרע על כל תחומי החיים במדינה. על כן יש לקיים שוויון בין בני אדם המשתייכים לדתות, לאומים, עדות, גזעים, מפלגות, מינים, גילים, השקפות וגופים שונים. למותר לציין, כי רשימה זו אינה שלמה ואינה מקיפה. הרשו נא לי להתרכז בהקשר אחד של שוויון - שוויון בין הדתות והלאומים. על שוויון זה עמדה הכרזת העצמאות כאשר הצהירה כי מדינת ישראל תקיים שוויון בין אזרחיה "בלי הבדל דת, גזע ומין". מכאן, שכל אזרחי המדינה - בלי הבדל דת או גזע - זכאים לשוויון. אסור לה למדינה להפלות בין אזרחיה על בסיס דת או גזע. על כן זכויותיו וחובותיו של האיש הדתי צריכות להיות כזכויותיו וחובותיו של האיש החילוני, אלא אם כן שוני בזכויות או בחובות מקדם את השוויון. מכאן הפסיקה העקבית של בית המשפט העליון, כי התמיכות הכספיות שהמדינה מחלקת צריכות להיות מוענקות על בסיס שיוויוני. על רקע זה יש להבין גם את פסק דינו של בית המשפט העליון, לפיו בהקצאת מקרקעיה של המדינה עליה לנהוג בשוויון בין יהודים וערבים. זוהי דרישה אלמנטרית של שוויון. ערבי המבקש לרכוש מן המדינה דירה בנצרת עילית זכאי לכך באותם תנאים שהמדינה מציעה ליהודי. אין כל ייחוד בדירה זו המצדיק יחס שונה בין יהודי לערבי. שונה הדבר, אם על פי מבחני השוויון עצמם, יש מקום להבחין בנושא מסויים בין יהודי לערבי, כאשר ההבחנה היא רלוונטית לנושא הנדון. כמו כן, שונה הדבר אם הפגיעה בשוויון נדרשת לשם הגשמת ערכיה של מדינת ישראל, והיא נעשית לתכלית ראויה והפגיעה היא מידתית. נשמעה טענה כי החלה זו של עקרון השוויון בין יהודים לערבים היא סופה של הציונות, או כי יש בה ביטוי לתפיסה פוסט-ציונית. אין לך דבר מוטעה יותר מטענות אלה. הציונות אינה מבוססת על הפליה בין יהודים לערבים. לא כך ראתה זאת הכרזת העצמאות, אשר קראה "לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה"; לא כך ראו זאת האבות המייסדים - הרצל, ז'בוטינסקי, בן-גוריון ואחרים - אשר הדגישו חזור והדגש כי מדינת היהודים היא מדינה בה ישרור שוויון מלא בין יהודים וערבים; ולא כך ראה זאת בית המשפט העליון מימיו הראשונים, בהדגישו חזור והדגש את השוויון בין אזרחי המדינה על בסיס דת, גזע ומין. כמובן, עקרון השוויון עצמו, מתוכו הוא, מאפשר - במקרים שהרלוונטיות דורשת זאת - טיפול שונה (שאינו מפלה) בין שווים. כן ניתן לפגוע בשוויון על פי תנאיה של פסקת ההגבלה. הנה כי כן, קביעתנו כי הקצאת מקרקעי המדינה לערבים וליהודים צריכה להיעשות על בסיס של שוויון, אינה קביעה אנטי-ציונית או פוסט-ציונית. זוהי קביעה ציונית במלוא מובן המילה. זו התגשמותה של הציונות, המבקשת לראות בישראל בית לאומי ליהודים, שבין כתליו שורר שוויון בין כל דייריו. אכן, רק בית לאומי הבנוי על יסודות השוויון וכבוד האדם יוכל להתקיים לאורך זמן; רק מדינה המתייחסת באופן שווה לכל בניה תוכל להתקבל לחברת העמים שוחרי החופש; רק חברה המבוססת על אדני השוויון, תוכל לחיות בשלום עם עצמה.

ידועה אימרתו של "שלום עליכם": קשה להיות יהודי - הן במובן המורשתי והן במובן הציוני; קשה גם לשמור על דמוקרטיה, כאשר זו צריכה להתגונן מפני אוייביה. באחת הפרשות, בה פסקנו כי אין להשתמש בחקירות של טרוריסטים בעינויים כתבתי: "זו גורלה של דמוקרטיה, שלא כל האמצעים כשרים בעיניה, ולא כל השיטות בהן נוקטים אוייביה פתוחות לפניה. לא פעם נלחמת הדמוקרטיה כאשר אחת מידיה קשורה לאחור. חרף זאת, ידה של הדמוקרטיה על העליונה, שכן שמירה על שלטון החוק והכרה בחירויות הפרט, מהוות מרכיב חשוב בתפיסת בטחונה. בסופו של יום, הן מחזקות את רוחה ואת כוחה ומאפשרות לה להתגבר על קשיים". ואם קשה להיות יהודי, הרי קשה שבעתיים להיות שופט במדינה היהודית והדמוקרטית. רבות הן הבעיות הקשות הניצבות בפנינו. היחס בין ערכיה של ישראל כמדינה דמוקרטית לערכיה כמדינה יהודית-ציונית ויהודית-מורשתית הוא אחד מאותם עניינים קשים. עם זאת, בית המשפט הישראלי ידע להתמודד עם קשיים אלה. הוא יעשה כן בהגינות, ביושר ובאובייקטיביות. הוא ייעשה כן תוך שמירה על עצמאותו. אנו, שופטי ישראל, רואים בשפיטה צורת חיים - לא תפקיד. זו צורת חיים שאין בה רדיפה אחר עושר חומרי, זו צורת חיים שאין בה חיפוש אחר פרסומת ויחסי ציבור. זו צורת חיים המבוססת על עושר רוחני; זו צורת חיים שיש בה חיפוש אובייקטיבי ונייטרלי אחר האמת. לא כוחניות אלא שיקול דעת; לא שררה אלא צניעות; לא עוצמה אלא חמלה; לא שמן אלא שם טוב; לא נסיון לרצות את הכל, אלא עמידה איתנה על ערכים ועקרונות; לא כניעה או פשרה עם קבוצות לחץ אלא עמידה על הגשמת הדין; לא הכרעה לפי משבי רוח חולפים, אלא הליכה עקבית על בסיס תפיסות עומק וערכי יסוד של מורשת ישראל, של ציונות ושל דמוקרטיה. אמת, שפיטה היא צורת חיים שיש בה הסתגרות מה; שיש בה ניתוק מהמאבקים החברתיים והפוליטיים, שיש בה מגבלות על חופש ההתבטאות והתגובה; שיש בה מידה רבה של בדידות והפנמה. אך זו אינה צורת חיים שיש בה ניתוק מהחברה. אין לבנות חומה בין השופט לבין החברה בה הוא פועל, השופט הוא חלק מעמו, והוא נע עימו. לכן באתי היום אליכם. לומר לכם את דברי, ולהציג בפניכם את עמדתי. הרשו נא לי לסיים בנימה אישית. נולדתי ב-1936 בקובנה, ליטא. סבי - אברהם מאירוביץ - היה רב באחת העיירות בליטא. אבי - צבי (הירשל) בריק - היה מנהל המשרד הארצ-ישראלי של הסוכנות בליטא. אבי נשאר על משמרתו בקובנה, גם עם בוא הנאצים. כך חייבה אותו הנאמנות לחזון הציוני. אבי השתתף בקונגרס הציוני בבזל לאחר מלחמת העולם השניה. ב-1941 הוכנסנו לגטו. מאלפים רבים נותרו מעטים. רוב הילדים נרצחו. החיים בגטו היו כגיהנום עלי אדמות. חיי האדם היו הפקר, אך הם לא מנעו מהקהילה לתפקד ולשמור על זהותנו כבני אדם. חיי ניצלו בזכות גוי ליטאי, חסיד אומות העולם. מהו הלקח שלי מכל אלה? הלקח שלי הוא כפול: ראשית, מרכזיותה של מדינת ישראל ואופייה היהודי בחיי העם היהודי, חשיבותה של המדינה והציונות והצורך להבטיח את עתידה, את ביטחונה ואת שלומה של המדינה ואופייה היהודי. הנני רואה את עצמי כציוני במלוא מובן המילה; שנית, מרכזיותו של האדם, אשר כבודו נרמס על ידי הנאצים ומשתפי הפעולה עמהם, אך שהצליח לשרוד בתנאים הקשים ביותר. בעיני מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי; היא צריכה להיות בטוחה וחזקה. יש להגביר את העליה אליה, ולחזק את הציונות. יחד עם זאת - וללא כל סתירה עם זאת - המדינה צריכה להגן על כבודו ועל חירותו של כל אדם החי בתוכה, בין אם הוא יהודי ובין אם אינו יהודי. עם תחושה זו אני נכנס לאולם בית המשפט יום יום, שהרי יודע אני: כאשר אני יושב בדין אני עצמי עומד לדין.