בעיקבות הטרגדיה שפקדה את משפחת כנפו, עולות שוב הטענות נגד המדינה שאינה עושה די לשיקום המכורים לסמים ולשיפור תנאי החיים של משפחות מצוקה שמהם צומחים המכורים.
עם כל הכאב על כל אדם שהתדרדר לסמים, ועל הסבל הנגרם למשפחתו, לא יהא זה הוגן להאשים תמיד את המדינה. מאות אלפי ילדים גדלו בתנאי מצוקה ובכל זאת למדו, עבדו, שירתו בצבא והפכו לאזרחים מועילים, מבלי שנגעו בסם. לעומתם, ישנם "בני טובים" אשר גדלו בתנאי שפע, ובכל זאת סטו מדרך הישר והפכו לעבריינים ולצרכני סמים.
האחריות לגידול ילד ולחינוכו חלה קודם כל על הוריו. מה שהם מעניקים לו (ולאו-דווקא בתחום החומרי), יקבע במידה רבה את עתידו. המדינה מספקת מסגרות חינוך ורווחה, אך אמצעיה מוגבלים, ואי אפשר להטיל עליה את כל האחריות.
המלחמה בסמים קשה וממושכת. המדינה והעמותות השונות אינן יכולות לעצור את זרם הסם המגיע ארצה, או את כל סוחרי הסמים המרעילים את הנוער. אין המסגרות הקיימות, עם כל מאמציהן, מסוגלות למנוע את הסקרנות של הנערים לטעום מן הסם האסור, ולגמול את כל אלו שהשתעבדו. עיקר העול, והאחריות הראשונית, נופלים על המשפחה.