במוסף הארץ מיום 14/10/05 פורסמה כתבה ["הדינמיקה של הסחבת"] אשר דנה בסחבת אותה נוקט הבג"צ בעתירות המעוררות בעיות עקרוניות בתחום החוקתי, הפוליטי והציבורי. הכתבה היא כתבה ביקורתית מאוד, המתארת כיצד שופטי הבג"צ משהים שנים רבות, במתכוון, את הדיון בסוגיות עקרוניות. וכך למשל ההכרעה בנוגע ל"נוהל שכן" נפלה למעלה משלוש שנים לאחר הגשת העתירה ועתירות אחרות ממתינות זמן רב בהרבה. לדעת הכתב, בית המשפט העליון מגלה בעיקר "פאסיביזם שיפוטי" וכך מאבדים האזרחים הנזקקים לסעד את אמונם במערכת המשפט.
אכן, לאחרונה, בקצב מתגבר, מזדמן לשמוע מחסידיו הנלהבים של האקטיביזם השיפוטי על אכזבתם העמוקה מבית המשפט העליון. רבים מהם איבדו מהכבוד והאמון שרחשו לו בעבר. איני יכול לומר שאני שותף לתחושה זו, מהטעם הפשוט - מעולם לא ציפיתי מבית המשפט העליון לפתור את בעיות היסוד בחברה הישראלית, לא האמנתי שהדבר בכוחו ולכן לא חשתי כל אכזבה ותסכול מהעובדה שבית המשפט העליון "לא סיפק את הסחורה" שממילא אין ביכולתו לספק.
הטענות הקשות נגד האקטיביזם השיפוטי היו שבית המשפט העליון מסיג את גבולן של רשויות אחרות ושואף להיות הרשות הדומיננטית מבין שלוש הרשויות. בית המשפט העליון סיפק, לכאורה, טיעונים רבים לתמוך בחששות של המבקרים ובתרועות הנלהבות של חסידיו.
המהפכה החוקתית שמכוחה החליט בית המשפט העליון שסמכות נתונה בידו לפסול את חוקי הכנסת בשל אי התאמתם המשוערת לחוקי היסוד ומכוחה נטל את הסמכות לפרש מחדש את כלל החקיקה בהתאם לחוקי היסוד, האקטיביזם בפרשנות החקיקה, הרחבת עילות ההתערבות של הבג"צ בפעולות המנהל [סבירות, מידתיות, הלימות, צדק חלוקתי וכו'], ביטול דרישת זכות העמידה והכשרת עתירות ציבוריות ועוד - כל אלו שימשו יסוד איתן לטענות נגד בית המשפט העליון ולתקוות שתלו בו חסידיו .
מעבר להתפתחויות בשדה המשפט, אותן יצר בית המשפט העליון, נשמעו התבטאויות רבות, מלבד אלו הכתובות בפסקי הדין, מפי נשיא בית המשפט העליון ושופטים אחרים במוסד, על תפקידו של בית המשפט העליון, כמי שהאחריות העליונה לקיום שלטון החוק והדאגה לכך שכל פעולות הרשויות האחרות יהיו במסגרת החוק, מופקדת בידיו. התבטאויות אלו יצרו ציפיות גבוהות ואמונה כי הנה קם המוסד שיפתור בהינף קולמוס את תחלואי החברה הישראלית. לאור תפישה זו אין להתפלא שעותרים תמימים סברו כי הנה יוכלו, כל אחד בתחומו, להביא לתיקון המיוחל .
לעומת זאת, בית המשפט העליון [ובמיוחד נשיאו] שב והבהיר ששוב אין הוא רואה את תפקידו היחיד, או העיקרי, בפיתרון סכסוכים ומחלוקות בין פרטיים, או בין הפרט לרשות, אלא עיקר ייעודו הוא הכוונה נורמטיבית של חיי המשפט ודרך התנהלות הרשות המבצעת והמחוקקת. תפקידו של בית המשפט העליון הוא התיקון הנורמטיבי, לא התיקון הפרטי, ומכאן שלפרט זה או אחר, הבא לבקש סעד, חשיבות מוגבלת כשלעצמו. חשיבותו של הפרט ושל הסכסוך הקונקרטי הינה רק באפשרות שהוא מעניק לבית המשפט העליון לעסוק בתיקון נורמטיבי כללי. משום מה רבים הם העותרים שלא שמו לב לחלק זה בתפיסת בית המשפט העליון את תפקידו, ולקחו את תפקידם, וגם את עצמם, בכל הנוגע להליך השיפוטי ברצינות רבה מדי.
לאור גישה זו ברור כי אלו שפנו לבית המשפט העליון בעתירות בעלות אופי עקרוני וחשיבות ציבורית ופוליטית ומצפים להכרעה בהן תוך זמן סביר, חורגים לחלוטין מהתפקיד שמועיד להם מוסד זה. הכרעה נורמטיבית כללית אורכת זמן ותלויה בשיקולים שחורגים לחלוטין ממסגרת העתירה הפרטית. אם להתבטא במילים פשוטות, הרי ניתן לומר שהבג"צ אומר לעותרים: אזרחים יקרים, תודה שפניתם אלינו, בבוא היום, בזמן הנכון, כשיבשילו התנאים הדרושים ויישקלו כל ההשלכות, ולאחר שיקול דעת מעמיק, נחזור אליכם.
צר לי על העותרים הממתינים זמן רב כל כך. אני מצר עוד יותר על המחכים לשווא, כלומר, אלה המבזבזים את זמנם בהמתנה לפסיקת בית המשפט העליון ונכזבים ממנה כשהיא ניתנת לבסוף. מעבר לצער ולחמלה אני חש ביתר שאת את הנזק האמיתי שגרם "האקטיביזם השיפוטי" לחברה בישראל. הרטוריקה הרמה של הנשיא ברק וחבריו אשר הבטיחה גדולות ונצורות והציתה תקוות כה רמות, התגלתה כחסרת בסיס.
בית המשפט העליון, לא זו בלבד שלא הנהיג, לטעמי, שינוי חברתי ממשי [מה שלא היה ביכולתו], אלא הוא גרם לתיעול חלק נכר מהאנרגיה הקיימת בחברה הישראלית והעשויה להביא שינויים חברתיים, למסילה צדדית של התדיינויות משפטיות ממושכות, וברובן עקרות. האקטיביזם השיפוטי הוא אחד הגורמים האחראיים יותר מכל להתנוונות הוויכוח הציבורי והפעילות הציבורית והחברתית בישראל.
לכל המאוכזבים ולאלה שכבר הפסיקו לצפות ולקוות אני מציע טיפול גמילה מכאיב אך הכרחי. הגמילה הנה מהדחף הבלתי נשלט להניח לפתחו של בית המשפט העליון את כל הסכסוכים החברתיים וכל הבעיות הפוליטיות על מנת שיחלץ אותנו מהסבך. לכל מי שחפץ לשנות ולהשפיע [ניתן וצריך לשנות] יש לומר "צא לרחוב, הפגן, החתם על עצומות, או חתום עליהן, יסד עמותה, פנה לציבור בכל דרך שיש לך ונסה להשפיע. במאבק חברתי, או פוליטי, אין ולא יהיו קיצורי דרך. לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין לבטל ממנה".