ברד ירד באזור מבשרת ציון ופגע גם במכוניתו של יצחק משה.
הרכב היה מבוטח בחברת הביטוח אליהו. לאליהו לא היה ספק כי עליה לשאת בנזקי הברד. אך למה לשלם אם אפשר להתחכם?
אליהו הודיעה למשה כי כלה ונחרצה עימה לשלם את אשר מגיע לו, אך קודם שיילך ויתקן את נזקי הברד. תתקן ואחר כך נשלם.
מדוע זו התחכמות?
מפני שמכוניתו של משה היתה מלאה בנזקים שאינם מכוסים בפוליסה. לא היתה כל אפשרות לתקן את נזקי הברד, מבלי להקדים ולתקן את הנזקים הלא מכוסים ותיקונם של הנזקים הלא מכוסים הסתכם באלפי שקלים.
אליהו ידעה זאת. היא גם ידעה שהפרוטה אינה מצויה בכיסו של משה ואין סיכוי שהוא יתקן את הנזקים הלא מכוסים.
עולה בליבנו אם כן החשד, כי לא הדאגה לכך שמשה ייסע ברכב משופץ ללא כל דופי הטרידה את אליהו. היא ידעה שמשה לא יהיה מסוגל לעמוד בתשלום הנזקים הלא מכוסים. לכן דרשה את תיקונם. כך היא, אליהו, תחמוק מתשלום הנזקים המכוסים. אם אנו חושדים בכשרים, יסלח לנו ריבונו של עולם.
משה לא אמר נואש ופנה לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים.
גם בפני השופט אברהם טננבוים, התעקשה אליהו: קודם התיקון ורק אחר כך התשלום.
אליהו הפנתה את השופט טננבוים לסעיף 4 לפוליסה התקנית. סעיף זה, כך לטענת אליהו, מעניק לחברת הביטוח שיקול דעת, לשלם את הנזק או לתקן את המכונית. מכוח סעיף זה, הסבירה אליהו לשופט, אני דורשת שמשה יתקן את נזקי הברד ואני אשלם לו רק לאחר שיתקן.
השופט טננבוים הבחין מיד שהסעיף עליו מסתמכת אליהו לא יכול להיות ישים במקרה זה. הרי דרישת אליהו שנזקי הברד יתוקנו, מחייבת תיקון נזקים שאינם קשורים לברד ומאלצת את משה להוציא כספים שאינם מצויים בכיסו. ברור, מוסיף השופט, שאליהו אינה יכולה לחייב את משה לתקן נזקים שאינם קשורים למקרה הביטוח בטרם היא תשלם את הנזקים שהיא חייבת לשאת בהם על-פי הפוליסה.
השופט טננבוים חייב אם כן את אליהו לשלם את עלות תיקון נזקי הברד בהתאם לחוות דעת השמאי מטעמו של משה וזאת מבלי שמשה יחויב לתקן בפועל את נזקי הברד.
בשולי הדברים אנו מבקשים להעיר כי צריך הרבה דמיון כדי לקרוא את סעיף 4 לפוליסה התקנית כסעיף המקנה זכות לחברת הביטוח לדרוש מהמבוטח לתקן את רכבו בטרם ביצוע תשלום תגמולי הביטוח.
וזו לשון סעיף 4 לפוליסה התקנית: "המבטח יוכל, על-פי שיקול דעתו, לבחור בין דרכי הפיצוי הבאות: תשלום ערך הנזק או האובדן במזומן, תיקון הרכב, החלפתו ברכב מסוג ואיכות דומים או החלפת חלק ממנו".
סעיף 4, אם כן, קובע כי קיימות שלוש דרכים לפצות את המבוטח עבור נזקיו: תשלום, תיקון, או החלפה.
אלה שלוש דרכים חילופיות, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה לטוב או לרע, וזכות הבחירה נתונה לחברת הביטוח.
אם חברת הביטוח בוחרת בדרך התשלום, היא משלמת ויוצאת מהתמונה. אין זה מעניינה אם המבוטח משקיע את תגמולי הביטוח בתיקון והתיקון לא עולה יפה. חברת הביטוח לא אחראית לתיקון.
באותו האופן, עומדת גם הדרך השנייה, דרך תיקון, בפני עצמה, לטוב או לרע. חברת הביטוח רשאית לתקן בעצמה את הרכב, כגון במוסכי הסדר מטעמה. במקרה שהיא מחליטה לעשות כן, עליה לשאת בעלות התיקון ישירות לבעל המוסך ואין זה מעניינו של המבוטח אם חברת הביטוח חסכה בעלויות. אולם כמובן, במקרה של הליכה בדרך התיקון, חברת הביטוח אחראית לביצוע נאות של התיקון משום שמדובר בתיקון המבוצע מטעמה. כמו כן, אם תיקון הנזקים בפועל מחייב תיקונים אחרים, על חברת הביטוח לשאת בהם אפילו אין הם כלולים בפוליסה. זו משמעות הבחירה בדרך התיקון. לכן גם זכות הבחירה בידי חברת הביטוח. אם היא מגיעה למסקנה כי התיקון בפועל עלול לעלות לה יותר מאשר תשלום הנזק למבוטח, היא תמיד יכולה לבחור באופציה של תשלום למבוטח ולצאת מהתמונה.
דרך התשלום ודרך התיקון הן אם כן דרכים שחברת הביטוח והיא בלבד צריכה ללכת בהן, על-פי בחירתה. בשום מקום לא נאמר שחברת הביטוח הבוחרת בדרך התשלום, יכולה להתנות את התשלום בכך שהמבוטח יילך במקביל, על חשבונו, בדרך התיקון.
