במאי 2002 הואשם נועם פדרמן באחזקת רימוני יד, חומרי נפץ ותחמושת וכאחד מראשי ומארגני "מחתרת בת עין". לאחר הגשת כתב האישום הוצא נגד פדרמן גם צו מעצר מינהלי.
במאי 2004, לאחר התחלת משפט נאשמי "מחתרת בת עין" ולאחר שהתגלו סתירות מהותיות ועקרוניות של נאשם אחר בפרשה, הודיעה הפרקליטות שהיא חוזרת בה מכתב האישום נגדו. פדרמן זוכה מכל האשמות וכמובן שגם המעצר המינהלי שהתבסס על אותם חומרים ועדויות בוטל.
בתביעת הפיצויים טען פדרמן שלא היה יסוד מלכתחילה בהעמדתו לדין וכי נגרמה לו עוגמת נפש רבה, פחד מהתוצאות של הרשעה, אי יכולת לגשת לבחינות לשכת עורכי דין וסכנה שלא יוכל להתקבל ללשכה עם יורשע. זאת בנוסף לסבל נפשי ומשפחתי עקב התמשכות ההליכים המשפטיים.
בפסק דינו קבע השופט המחוזי דרורי כי הפרקליטות לא כשלה בעצם הגשת כתב האישום שהרי החומר שהיה בפניה הצדיק הגשת כתב אישום בזמנו, אלא בשל
נסיבות אחרות" כמפורט בחוק, קיימת תשתית למתן פיצוי בשל התמשכות ההליכים, כולל המעצר המינהלי ועוגמת נפש משפחתית ואישית בסכום של 100 אלף שקל.
פסק הדין עדיין אינו סופי ויתכן שיוגש ערעור מטעם הפרקליטות - בשל חשיבותו, חידושו והסוגייה העקרונית שהוא מעורר. חוק העונשין מכיר בפיצוי בשל "מעצר שווא". יש לציין שעל סמך חוק זה כבר פסקו בעבר במספר פסקי דין, על פיצויים לאזרחים שנעצרו לתקופות שונות ושוחררו ללא כתב אישום - אם בשל טעות בזיהוי (שמות דומים של חשודים), אם בשל חקירה שלא הובילה למסקנות מרשיעות ואם בשל זיכוי על-ידי בית משפט.
הבסיס לפיצוי - על-פי החוק, חייב להיות שהמעצר היה ללא בסיס, או שרירותי, או כתוצאה מרשלנות או מהחלטה של בית משפט שלא היה מקום מלכתחילה להגיש כתב אישום.
הפיצוי על-פי החוק הוא סמלי למדי, לפי המשכורת הממוצעת במשק ליום עבודה, וליום מעצר.
המקרים היוצאים מהכלל והחריגים הם דוגמת פרשת "נאשמי מע"צ" - אותם צעירים שנעצרו ונשפטו לתקופות מאסר ממושכות לאחר שהוכו, עונו על-ידי חוקרי המשטרה ואולצו להודות במעשים שלא עשו, לרבות בידוי ראיות על-ידי החוקרים.
ההצלה שלהם, או הנס האישי, הגיע בדמות קצין משטרה, שלאחר שנים רבות התוודה על מעשיו ומעשי החוקרים - דבר שהוביל להחלטה על משפט חוזר. ומאחר והפרקליטות והמשטרה לא התלהבו משחזור כל הפרשה והגילויים הצפויים בעקבותיה, לרבות קציני משטרה שמאז עלו בדרגה עד לצמרת וחלקם פרשו, הודיעו שלא יקוים משפט נוסף. כל הנאשמים זוכו ואחרי שנים של דיונים מרתוניים פוצו בסכומי כסף גבוהים, שכמובן לא מפצים על אובדן חירות, משפחה, עוגמת נפש ועיוות דין.
החידוש והתקדים של פסק הדין המחוזי בירושלים בעניין פיצוי פדרמן נעוץ בהנמקה למתן הפיצוי. השופט דרורי מסתמך על סעיף משנה בחוק, והוא "על נסיבות אחרות" - היכולות להוליד תשתית לפיצויים. התקדים הוא במתן פיצוי לא רק על מעצר משפטי רגיל אלא גם על "מעצר מינהלי", שעד היום לא הוכר ולא אושר כבסיס למתן פיצוי בשל מעצר על סעיף זה.
אמנם, כפי שציינתי, יתכן שיוגש ערעור וחשוב שאכן ייעשה כך כדי למסד את הסוגייה החדשה והמעניינת על-ידי החלטה מחייבת של בית המשפט העליון.
יחד עם זאת, אין ספק שפסק הדין מהווה אות אזהרה, אות אזעקה לרשויות שבסמכותן לעצור אזרחים, ובראשן המשטרה, השב"כ והפרקליטות, שמגישה כתבי אישום, מאשרת מעצרים מינהליים ומופיעה בבית משפט עם החומרים שנאספו על-ידי רשויות החקירה למיניהן.
כפי שציינתי, פיצוי בשל מעצר מינהלי הוא נדיר וחריג בשל העובדה כי "מעצר מינהלי" בא לרוב באותם מקרים שאין אפשרות להגיש כתב אישום - לא כי אין חומר ראייתי מרשיע אלא כשאין כל אפשרות להביא את העדים או חלקם לבית משפט בשל נימוקים ביטחוניים, שיטות עבודה, הגנה על שלום העדים ומשפחותיהם, גילוי מקורות וטכניקות שהשתיקה יפה להם.
אבל אם נתברר כי מעצר מינהלי היה שגוי, לא מבוסס, נעשה בשרירות, או בשל טעות, יש כל הסיכויים כי אותו אזרח/חשוד יפוצה בצורה הולמת.
הביקורת על המעצר המינהלי נעשית על-ידי בית המשפט המחוזי וועדות ערר, כולל אפשרות של ביקורת בג"צ, כך שמבחינה משפטית קיימת אפשרות לפיצוי הולם גם על מעצר מינהלי.
פרשת המעצר המינהלי ועכשיו המשפט של טלי פחימה הוא דוגמה טובה לכך. לאחר שהיתה עצורה במעצר מינהלי, שאושר הן על-ידי בית המשפט המחוזי והן העליון, הוחלט להגיש נגדה כתב אישום על חלק מהאשמות אותן שניתן היה להביא לבית משפט בגיבוי עדים, כולל עצורים מג'נין פעילי ארגוני חבלה, ומשפטה נמצא בהליך מתקדם בבית המשפט המחוזי בתל אביב ורק עם סיומו ניתן יהיה לדעת איפה היא עומדת או יושבת.
סיכומו של דבר: מעצר ושלילת חופש מאזרח ישראלי חייב להיות מבוסס, מבוקר, מעוגן בראיות טובות. ואם לא, העונש למדינה הוא פיצוי כספי ופגיעה קשה במוניטין.