לקראת יום הכיפורים, כמעשה שכמעט אי-אפשר בלעדיו מדי שנה, יצא לאור ספרם "שיגיון ללא כיפורים" של שני פורשים ("בכירים") מהמוסד, דוד ארבל ואורי נאמן. בעת מלחמת יום הכיפורים לא היו הללו עדיין "בכירים" במוסד, אך עצם השתייכותם הארגונית לזרוע חשאית זו מקנה לספרם מעמד של "סודות מן החדר".
כרגיל, הספר יוחצן כראוי וכתבות על ה"סקופ" הגדול שבו פורסמו בתקשורת. ואכן, זהו "סקופ מארץ הסקופים". בתמצית, לטענת הכותבים אין זה נכון שממשלת ישראל קיבלה דיווחים מטעים מזרועות המודיעין שלה, ולכן הופתעה כשנודע לה על פרוץ המלחמה פחות מיממה לפני תחילתה. ארבל ונאמן טוענים כי הממשלה, קרי גולדה, דיין ומספר מצומצם של שרי הקבינט הביטחוני (שבאותם ימים כונה "המטבח של גולדה") ידעו-גם-ידעו, בעוד מועד, כי מלחמה ממשמשת לבוא על ישראל, אך במעשה מקיאווליסטי עילאי – וללא ספק במעשה-זדון מדיני עצום - החליטו להתעלם מכך ולהניח למלחמה לפרוץ, ללא מכת-מנע ישראלית מקדימה, בהסתירם את הדברים משאר חברי הממשלה ומהזכאים לדעת זאת, כמו ועדת החוץ והביטחון.
גירסתם של כותבי הספר היא, כך הבנתי, שגולדה ודיין סברו כי מלחמה תועיל לישראל. הערבים יוכו, כצפוי, שוק על ירך וישראל תשיג הישגים אסטרטגיים נוספים. יתר על כן, הניצחון במלחמה כזו ישכנע סופית את כל הערבים שאין שום סיכוי לנצח אי-פעם את ישראל, ובכך נשיג לא רק את "ההישגים האסטרטגיים הנוספים" – לצערי לא הבנתי את מהותם – אלא גם את השלום המיוחל, בתנאים הטובים ביותר לישראל.
כותבי הספר מציגים את משה דיין כמי שגורלם של בני-אדם אינו נחשב בעיניו, ובכך הם מצדיקים את אדישותו למותם של חיילים ישראלים במלחמה הצפויה, בשל ההימנעות ממכת-מנע.
אמנון לורד, עורך השבועון המשובח "מקור ראשון", מנתח במאמרו שפורסם באותו עיתון את דברי דיין בשתי היממות שקדמו למלחמה, ואת עמדותיה של ישראל באותם ימים, ומסביר מדוע אין זה סביר והגיוני שדיין נקט בעמדה שמחברי הספר מייחסים לו.
ואולם, אין לנו צורך בהסבריו המלומדים (והמשכנעים-למדי) של אמנון לורד, כדי להסיק כי אין שחר לגרסתם של מחברי הספר. אני הקטן מסתפק במסקנותיו של אדם פשוט, המכיר את עמו ואת יצריו. כי מה טוענים בעצם מחברי הספר?. על-פי גרסתם, אין זה נכון שהמודיעין הישראלי על כל שלוחותיו שגה ונכשל בהבנת הכוונות הערביות. אין זה נכון שההערכה הלאומית, שהונחה שוב ושוב בפני הממשלה ובפני ועדת חו"ב ע"י ראש אמ"ן אלי זעירא, ע"י ראש אמ"ן מחקר תא"ל אריה שלו וע"י לא-מעט אנשי מודיעין נוספים - בסיועו הפסיבי של ראש המוסד צבי זמיר, אשר לא זעק כי אמ"ן שוגה ונכשל – היתה כי הערבים אינם מתכוונים לתקוף. אדרבה, זעירא, שלו, זמיר ועוזריהם, כך לפי מחברי הספר, ידעו היטב כי המלחמה עומדת לפרוץ, מסרו על כך דיווחים מהימנים ונכונים לממשלה וזו (כלומר חברי ה"מטבחון") החליטה להמשיך ולנהוג כאילו דבר אינו עומד לקרות.
חשוב לציין, כי איש אינו חולק על כך שלממשלה נודע כמעט בוודאות על פרוץ המלחמה לכל המאוחר בשעות הבוקר של 5 באוקטובר, יום שישי, ובאופן ודאי בשעות הלילה שלאחר-מכן, כלומר לפני עלות השחר של יום הכיפורים, 6 באוקטובר. ואולם, ידיעה זו היתה כבר מאוחרת מכדי להזיז כוחות ולגייס מילואים באופן משמעותי, מה גם שהכל מסכימים כי גם בבוקר יום הכיפורים עצמו ניטש ויכוח בין הרמטכ"ל דדו ובין דיין, בשאלה האם לגייס את כל המילואים, משום שדיין סבר כי גיוס כזה יציג את ישראל כיוזמת המלחמה העתידה לפרוץ באותו ערב. אין חולק על כך שגולדה, בדחותה בתוקף את דרישתו של מפקד חיל האוויר בני פלד, סירבה בבוקר יום הכיפורים להתיר לחיל האוויר לתקוף תחילה, מחשש פן ארה"ב תראה בכך פתיחת המלחמה ביוזמתנו.
הידיעה המיוחסת לגולדה ולדיין בספר, כי מלחמה עומדת לפרוץ, היתה איפוא מנת חלקם במועד מוקדם בהרבה, שאם לא כן לא היה בסיפור כולו "סקופ" כלשהו.
מדוע גרסתם של מחברי הספר אינה מתקבלת על הדעת?. אחרי המלחמה, כאשר נודע גודל השבר ופורסמו מספרי הנופלים (יותר מ-2,500, אך באותם ימים סברו הכל כי מדובר ביותר מ-3,000), ומספרי הפצועים והשבויים, קמה בארץ כולה צעקה גדולה והוקמו תנועות מחאה, שבעקבות פעולתן נפלה ממשלתה של גולדה מאיר. הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשותו של נשיא ביהמ"ש העליון אגרנט, וחבריה הנוספים היו שופט ביהמ"ש העליון לנדוי, מבקר המדינה נבנצאל והרמטכ"לים-לשעבר ידין ולסקוב. הארץ כולה רעשה וגעשה, ואלפים שלחו מכתבים אל הוועדה והציעו למסור את הידוע להם על מה שראו כמחדלים, כשקרים, כהונאה וכפשעים. מסקנות הוועדה חייבו את הממשלה להדיח מיד את הרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר, את ראש אמ"ן האלוף אלי זעירא, את ראש אמ"ן-מחקר תא"ל אריה שלו, את אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן ומספר קצינים בדרג נמוך יותר. הוועדה ציינה שראש אמ"ן ועוזרו לענייני מחקר גרסו, עד היממה האחרונה, כי הסבירות לפרוץ המלחמה היא "נמוכה שבנמוכה" (תמיד תהיתי על פשר העברית הרצוצה הזו), בניגוד לאנשי מודיעין שזעקו אחרת, וזכור במיוחד סגן בנימין סימן-טוב מפיקוד הדרום, שזעקותיו כי המצרים עומדים לצלוח את התעלה הציגוהו כטרדן בעיני מפקדו, שלאחר המלחמה הודח (סא"ל דוד גדליה). ועדת אגרנט הוקיעה את הרמטכ"ל על שלא גיבש לעצמו תפיסת מודיעין עצמאית, ובשל המחדל המודיעיני המליצה למנות ליד ראש הממשלה יועץ לענייני מודיעין (המלצה זו, שכמוה נשמעו קודם-לכן וגם אחרי-כן, טורפדה באופן מסורתי ע"י ראשי אמ"ן והמוסד, מחשש שהיועץ ידחק את רגליהם).
יש לזכור, כי דיווחם של ראשי אמ"ן והמוסד לקברניטים, במיוחד על אירוע כה מכריע וגורלי כמלחמה העומדת לפרוץ, אינו תולדה של חלום שחלם מי מהם בלילה. דוח כזה הוא למעשה שורה של דוחות, שאנשים רבים שותפים להכנתם, לניסוחם, להגהתם, להדפסתם ולהבאתם אל הקברניט. הייתכן כי במהלך 32 השנים שחלפו שתקו כל שותפי-הסוד הללו ולא קם איש מהם לזעוק, כי קביעותיה של ועדת אגרנט היו שטות מוחלטת וכי אמ"ן לא דיווח על "סבירות נמוכה שבנמוכה" לפרוץ המלחמה, אלא דיווח נכונה ובעוד מועד, ורק הקברניטים בזדונם בחרו לנהוג כאילו לא אירע דבר?. לא יתכן, ממש אין זה מתיישב עם חוקי הטבע, שבמדינת ישראל, שבה מידע סודי וסנסציוני דולף כמים ממסננת-מטבח, נשמר סוד כה נורא ולא קם איש לכתוב עליו ספר מידיעתו האישית (מחברי הספר שבו מדובר כאן אינם מתיימרים לדעת את הדברים מזכרונם האישי, שכן באותה עת היו עדיין זוטרים למדי)?.
והיכן האלוף במילואים אלי זעירא ועוזרו לענייני מחקר, תא"ל (מיל.) אריה שלו ואנשי מודיעין אחרים, אשר לא רק הוקעו ע"י הוועדה אלא משמשים זה 32 שנה כאסקופה הנדרסת, נידחים ובזויים בעיני רבים מאוד, ונתפשים בעיני רוב הציבור כחבורה של רשלנים-שחצנים, שברוב יהירותם בזו לאויב והיו אבותיו ומחולליו של "המחדל". הייתכן כי אנשים אלה, שעל-פי מחברי הספר מסרו לקברניטים דוחות מהימנים, מסכימים עד היום להמשך השקר הגדול שבעטיו הם כמעט נחשבים מי שאינם ראויים לבוא בקהל?. הרי אלי זעירא עצמו פרסם לא-מכבר את זכרונותיו-הוא, והוא משתדל להתראיין ולהסביר את עמדתו ואת גרסתו למלחמה, הכוללת כיום – לצד הכאה על חטא העיוורון והשחצנות שהביאו לאותה אמירה אומללה "סבירות נמוכה שבנמוכה" - ניסיון להראות כי הוא אינו ה"מחדלטור" היחיד. במילים אחרות, שמו הטוב של אלי זעירא נחשב בעיניו. הייתכן כי הוא, היודע יותר מכל אדם אחר את האמת, מוסיף לתת ידו לחיפוי על הפשע המיוחס לגולדה ולדיין ע"י מחברי הספר?. ומדוע ינהג כך? גולדה ודיין, וכמוהם רבים מהדמויות באותה עת (כמו ישראל גלילי) אינם עוד בין החיים, וממילא לא יכלו לפגוע בו גם בהיותם בשלטון. הצגת גרסה כזו על-ידו, אילו היתה אמת, היתה לא רק מנקה חלק גדול מהכתם שבו הוכתם, אלא גם מנקזת את כל הזעם הציבורי לעבר מספר קטן של פוליטיקאים ותורמת רבות לטיהור העוינות כלפי ראשי המודיעין. לעניות דעתי, אילו פורסמה גרסה כזו מיד לאחר המלחמה, ואילו היתה זו האמת, לא היה נגרם למדינת ישראל כל נזק, והנזק היחיד היה נגרם לאלה שממילא הודחו מהשלטון- גולדה ודיין.
ואפילו משחק זעירא עד היום את המשחק ומקבל על עצמו את האמת, שמחברי הספר חשפו רק כעת, הייתכן כי הרמטכ"ל דדו לא ידע אותה?. הייתכן כי ראש אמ"ן לא שיתף את מפקדו הישיר באותו סוד, שלפיו הקברניטים יודעים כי המלחמה עומדת לפרוץ אך דורשים להסתיר את הדבר משאר הציבור והפוליטיקאים?. כיצד יתכן כי דדו הניח להדיחו, בשל כישלון המודיעין וכישלונו-הוא בהערכת כוונותיו של האויב, ולא פצה פה?.
ומה בדבר ועדת אגרנט?. הרי הוועדה הזמינה את כל תושבי ישראל, ובכללם גם כל איש מודיעין ושאר יודעי-דבר, למסור לה כל מידע רלוונטי על אודות המלחמה והמהלכים שקדמו לה. אם צודקים מחברי הספר בגרסתם, כי אז אחת משתיים: כל יודעי הסוד קשרו קשר להעלים את האמת מידיעת הוועדה, או שהוועדה ידעה את האמת אך הסתירה אותה בדוח שלה ושתפה פעולה בהעלמתו. מי פתי ויאמין אף לאחת משתי האפשרויות הללו?.
גרסתם של מחברי הספר אינה מתקבלת על הדעת, מסיבה נוספת. מאז המלחמה משוכנעים רבים בעם, במיוחד אנשי השמאל, כי המדינה ומנהיגיה היו שרויים לפני המלחמה בשאננות ובזחיחות הדעת, בשל הידיעה כי במלחמת ששת הימים השגנו את כל שיכולנו לשאוף אליו מהבחינה הקרקעית - יו"ש, רצועת עזה, סיני כולו ורמת הגולן בידינו ובשליטתנו המוחלטת - ודיין אף אמר "טוב שארם א-שייח בלי שלום, משלום בלי שארם א-שייח'". הוא אומנם שינה מאוחר יותר את דעתו, ואף תמך בנסיגה חלקית בסיני, אך קשה לראות "הישגים אסטרטגיים" נוספים שהוא וגולדה יכלו לשאוף אליהם, ולוא במחיר מלחמה שבה אנו מניחים לאויב להתקיפנו. יתר על כן, כפי שכותב אמנון לורד נכונה במאמרו ב"מקור ראשון", הבחירות הכלליות בישראל עמדו בפתח (דומני שנקבעו לחודש נובמבר, אך לאחר פרוץ המלחמה נדחו לסוף דצמבר). סיסמת הבחירות של גולדה ושל דיין ומפלגתם היתה כי "מעולם לא היה מצבנו הביטחוני טוב יותר", ופורסמה ברבים דעתם, במיוחד זו של דיין, כי אין צפויה מלחמה בעשור הקרוב. הייתכן כי היו מניחים במודע למלחמה לפרוץ, כאשר זוהי עמדתם הציבורית?.
ראוי לציין, כי עצם הרעיון להניח לאויב לתקוף ולפלוש לשטחנו, בסברו כי איננו יודעים את כוונותיו, בעוד אנו מתכננים להכותו שוק על ירך לאחר פלישתו – אינו פסול עקרונית, אינו מגוחך ואף אינו פשע לאומי. אם כוחותינו מוכנים וערוכים כראוי, מהלכי האויב ידועים-מראש ועל-פי ידיעה כזו מוכנה עבורו "קבלת פנים" מכרעת, זוהי אפילו אסטרטגיה או טקטיקה גאונית. סטאלין ניסה להציג כך, באופן כוזב לחלוטין, את הימנעותו מצעדי-מנע לקראת הפלישה הנאצית לארצו ב-22.6.41, את שיתוף הפעולה מצידו עם היטלר עד הרגע האחרון, לרבות מכירת סחורות וחומרים אסטרטגיים לגרמניה עד הרגע האחרון, ואת התעלמותו מכל קריאות האזהרה ששוגרו אליו, לרבות אזהרות המודיעין שלו-עצמו (למשל, הידיעות המהימנות ששיגר המרגל הסובייטי ריכרד זורגה מיפן) ואזהרה מפורשת מצ'רצ'יל (שסטאלין חשד בו בניסיון לסכסך בין ברית המועצות ובין גרמניה, ולכן התעלם מאזהרתו).
קשה להאמין שאפילו מי שמחברי הספר מציגים כאדיש לגורלם של אנשים, משה דיין, היה מניח ביודעין למצרים לפלוש ללא כל צעדי מניעה מזעריים בצידנו, בעוד הקו כולו - שאורכו כ-160 קילומטר - מוחזק בידי מספר קומץ טנקים, כשלצידם כוח ישראלי דליל וקטן מאוד, אשר חלק גדול מאנשיו חסרי הכשרה כלוחמים והכשרתם העיקרית של לא-מעטים בהם היא זו של משגיחי כשרות...
אני מציע לקורא שלא להסתנוור ע"י התואר "בכיר-לשעבר במוסד", ושלא להניח מראש כי ה"גדולים" יודעים ואילו האזרח הקטן צריך לקבל ללא פקפוק. גם לאזרח מן השורה יש לפעמים שכל והגיון, ועליו לעשות בהם שימוש.