שלוש שיחות (סלולריות) ששמעתי, אמנם בעל כורחי אבל הן בהחלט עניינו אותי, חשפו בפניי תופעה שלא ידעתי על קיומה: חיילים רבים מחפשים עבודה שבה יוכלו לעבוד לאחר השעה חמש אחר הצהריים, שעה שבה רבים מהם מסיימים את משמרתם ויוצאים - מי מבסיס סגור במחנה צבאי מוגן ושמור ומי מהמשרד פתוח הממוקם בעיבורה של עיר. באחת השיחות (שהתקיימה באוטובוס) ישבתי על יד חייל שקונן באוזני ידידה (להלן "אחותי") על דלות ההיצע של מקומות עבודה שונים, שבהם הוא יכול לעבוד. הוא תיאר בפניה "עייפות אטומית" לאחר שבוע של עבודה לילית במאפייה תל-אביבית, שהותירה לו שתי שעות שינה בלבד לפני השכמת שחר של יום שירות נוסף.
בשניות הספורות שבין משפט למשפט, שניות שבהן הקשיב לדברי בת שיחו, הוא לא חדל לפהק. עיניו היו צרובות באדמומית. הן היו טרוטות. העייפות ניכרה עליו, אי אפשר היה לא להבחין בה. אלא שמסיבה כלשהי הוא "פוטר" מעבודתו במאפייה ונאלץ - הוא דיבר על כורח, על אילוץ, כמעט על כפייה - לחפש עבודה אחרת כי המצב בבית "מה זה על הפנים".
העייפות שלו מדאיגה. היא מסוכנת. היא מבהילה. לא ניתן לתפקד היטב, כראוי, במצב של עייפות כה עמוקה, כה חריפה, כה ממושכת, כה כרונית.
אני לא יודע היכן משרת החייל הזה ומה תפקידו, אבל על פי חזותו, תוכן שיחתו (אף כי הייתי עד שמיעה רק לאחד משני המשוחחים) ואופן דיבורו, לא היה לי ספק: התפקוד שלו לקוי. הוא לא יכול לתת את מיטבו, הן בשל דאגתו המתמדת למי שהוא מהווה עבורם מקור פרנסה והן בגלל עייפותו הנובעת מהצורך "להביא הביתה כסף".
מאחר שירדנו באותה תחנה, העזתי לשאול אותו אם הוא מכיר חיילים נוספים שעובדים בשעות אחר הצהריים, הערב והלילה. "מה קרה לך", תהה בנימה שהחליפה את סימן השאלה בסוף המשפט בסימן קריאה, "אני כמעט לא מכיר חייל שלא עובד".