באומץ לב ניצב נחום ברנע (יום ו', 4.11.05) אל מול חבריו למקצוע – ושולח אותם לפינה – חברה מסחרית שהקימו בעבר יוסף (טומי) לפיד, דן מרגלית, אמנון דנקנר ועו"ד אלי זהר לא חדלה להתקיים עם מינויו טומי לפיד, לתפקיד שר המשפטים.
תירוצים יש להם, שהחברה לא הייתה פעילה, שהם לא זכרו, שטומי ויתר על זכויותיו לטובת אלי זהר, ועוד כהנה וכהנה סיפורי מעשיות שילדים בגנון היו מתביישים לספר אותם, ומדוע?
כי עיקר הבעיה איננה בעובדה שהחברה לא מתה בזמן, אלא בעובדה שהיא בכלל נולדה.
שלושה עיתונאים, מבכירי העיתונות בארץ, יושבים לנו אחת לשבוע מול העיניים, לאחד קוראים "מנחה" האחרים הם משתתפי קבע בתוכנית, בכל תוכנית מביאים עוד משתתפים אחרים.
ה"מנחה" ושני האחרים משדרים אוטנטיות, מקוריות, חדות לשון. הם מתכסחים, הם צועקים, הם הופכים שולחנות, ואפילו עוזבים את האולפן ב"כעס" – לא יכולה להיות אמת יותר אמיתית מזו. ממש כמו מלחמות ה CATCH בהם נהגנו לצפות בטלוויזיה הירדנית – בילדותנו.
ידענו שהם חברים, ידענו שכולם עבדו יחד במהלך כמה שנים באותן מערכות עיתון, אך שותפים? לא רק שהם עובדים ביחד, הם גם עובדים עלינו בעיניים ביחד? מחלקים כסף ביניהם? שקל אחד לי ושקל אחד לך? – זה חדש – זה מאד מאד חדש!!!
סעיף 15א לתקנון האתיקה של העיתונאים בישראל אומר: