התמונה מתבהרת מרגע לרגע: מערכה בצפון היא בלתי נמנעת. הצפי לכך הוא בקיץ הזה, לאחר שנכשלנו למנוע אותה. התחזית היא שקופה וברורה מתמיד, עם הענקת הזכות הבלעדית להכריז מלחמה לשני ניצים מובילים במדינה: ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, ושר הביטחון,
אביגדור ליברמן.
ושלא יהיה אף לרגע פקפוק: העם בהחלט יתלכד מסביבם, בשל לחץ מאסיבי של חוסר ברירה, שנכפה על כולנו לתמוך בשניהם. הדברים אמורים בקרב הישרדות לחיי מדינה יהודית עצמאית, המבקשת לשרוד עוד שנים ארוכות.
ובתוך כך אין לשכוח שהאיום המיידי טמון הפעם דווקא בעימות קונבנציונלי בשטחה של סוריה. תקיפתם של הבסיסים הסוריים, שבהם היו מאגרי נשק גדולים, חורגת מן המסרים האחרונים שישראל העבירה לסוריה ולאירן.
בלימת התחמשות
למעשה, אין מדובר הפעם במסר גרידא, אלא בלחימה של ממש נגד התבססותה הצבאית של אירן בסוריה. זוהי זווית חדשה, שעל הקמתה בישרו ראש הממשלה ושר הביטחון במשך שבועות ארוכים, כאשר הודיעו מעל כל בימה מקומית ובינלאומית על כוונתה של ישראל למנוע את הפיכתה של סוריה לבסיס אירני קדמי כנגדה, יהיה המחיר אשר יהיה.
בלימת ההתחמשות האירנית בשטח סוריה היא אכן אינטרס ישראלי עליון, אלא שעם זאת גם רצוי להבהיר שאסד איננו נמצא על הכוונת הישראלית, ולא רק בשל וטו רוסי שמתנה כל פעילות ישראלית באי פגיעה בארמון הנשיאות וביושביו, אלא משום שישראל צריכה, באין חלופה מציאותית, לראות בהמשך שלטונו ערובה לגבול שקם בינה לבין סוריה גם אחרי שהמלחמה תסתיים.