במקורות היהודיים יש לשומרונים הגדרות ידועות, המבדלות אותם מהיהדות. אני, לעומת זאת, ביקשתי לשמוע את הסיפור שלהם. יש להם מסורת עתיקה שהם שומרים עליה באדיקות מעוררת השתאות, עד כדי קנאות. ירושלים אינה המרכז הדתי שלהם, אלא הר גריזים. הם אוחזים בחמשת החומשים בלבד (תורת משה), עם אלפי הבדלים מהתורה שבידינו, רובם קטנים ומיעוטם משמעותיים. בחלקים האחרים של התנ"ך אינם מכירים, וגם לא בכל היצירה האדירה שהתפתחה בעם היהודי לאחר-מכן - משנה, תלמוד, פרשנות, פסיקה, הלכה, פילוסופיה, שירת ימה"ב, קבלה, חסידות ועוד. הכתב שבו כתובים ספריהם הוא הכתב העברי הקדום, ההגייה שלהם בשילוב עם הקצב והניגון המיוחדים מהפנטת ממש, דרישת שלום משפת אבותינו ההיא, שפשטה ולבשה צורות שונות, עד לעברית של דורנו. לפי המסורת שלהם, הם צאצאים ישירים לשבטי יוסף - מנשה ואפרים, וכן כהנים המתייחסים ישירות במעלה הדורות עד לאהרן הכהן. מדובר בענף של המשפחה הלאומית הישראלית, המייצג את שבטי הצפון, ממלכת ישראל הצפונית שבירתה הייתה שכם או שומרון. אנחנו יהודים, משום שגלינו מיהודה במאה ה-6 לפנה"ס. הם שומרונים מפני שבאים מהשומרון. כולנו - הם ואנחנו - בני ישראל, או ישראלים, שני ענפים של ישראל הקדום. הם מתגוררים כיום בשני מקומות: בחולון ובהר גריזים. לפני כמאה שנים הגיעו לשפל מספרי - פחות מ-150 נפשות, לאחר שבמאה ה-4 מנו יותר ממיליון נפש. היום התרחבה הקהילה והיא מונה כ-800 נפשות, הרבה בזכות מנהיגי המדינה בראשיתה, שהשכילו להעניק להם מעמד מיוחד.

הם מונים את החודשים לפי לוח השנה המקראי, כלומר החודש הראשון הוא, כמובן, ניסן: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב). הפרק הזה בשמות הוא המקור המרכזי של האירוע, משום ששם ניתנות ההוראות לעברים הקדמונים, רגע לפני שחרורם, מה לעשות בליל גאולתם מבית העבדים: בני ישראל מצטווים לרכוש בעשרה בחודש שה - כבש או עז - ולשחוט אותו ארבעה ימים מאוחר יותר "בין הערביים", כלומר בערב הפסח. בדם השה יצבעו את הכניסה לבית, ובלילה יאכלו את בשרו עם מצות ומרורים. "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל... בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת... וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם... וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף... וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ, וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". בשעות אחר-הצהריים המוקדמות החלו להבעיר את התנורים - בורות עמוקים שאמורים להכיל כעשרה קורבנות ויותר בבת אחת - בגזעים של עצי זית. בתוך שעות אחדות יעלה החום בבורות לטמפרטורות גבוהות מאוד. הכבש המשופד ייצלה רק מהחום ולא מהאש עצמה. אחר כך החלו מצעידים את הכבשים ברחוב הראשי לעבר רחבת הטקס. הגברים והנשים לבושים לבן. כמה כהנים לבושים תכלת וירוק מלכותיים. ביד חלק מהגברים סכיני השחיטה הגדולים. העברית שנשמעת מסביב בלולה. חלקה מבטא ישראלי עכשווי, וחלקה מבטא כבד יותר, עתיק. אחד החוגגים, בשנות ה-60 או ה-70 לחייו, סיפר שאיסורי החמץ שלהם חמורים מאלה של היהודים, ואז הוסיף שעליו לקחת כדורים מדללי דם, והנה למד מסיפור הפסח על תחליף טבעי: צמח הזעתר, הוא האזוב המקראי. בני ישראל, הסביר, נצטוו: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת". תכונתו של האזוב, אמר, שהוא מונע מהדם להקריש. אז בכל בוקר הוא טובל לרפואה את פתו בשמן זית וזעתר. נסו ותיהנו.

השמש עומדת לשקוע במערב, וזהרורי אור מתנפצים על פסי הזהב המבהיקים של בגדי מקהלת הכהנים המסודרת על הבמה. שעת בין הערביים הגיעה. הכהן הגדול וחבורתו קוראים את פרק י"ב בהגייה עתיקה ובמנגינת קדומים, והקהל האוחז בכבשים עונה להם בהתלהבות. ברגע שהגיעו אל המילים "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים" הפך המקום לבית מטבחיים. כמעט 60 כבשים נשחטו בזמן קצר, מראה קשה למי שלא ראה אי-פעם מהיכן מגיע הבשר למטבח שלנו (אגב, "מִטְבָּח" מלשון "טֶבַח"). את מריחת הדם המקראית על המשקוף המירו השומרונים בהתוויית תו סמלי על מצחם בדם הקורבן. תוך שאני צופה בזבח (שזו השחיטה עצמה) ובעבודות שלאחריו (הפשטת העור, הטיפול בקרביים והכנת הקורבן לקראת שיפודו) הציפו אותי הרהורים על עבודת הקורבנות של אבותינו בבית המקדש. האם לזה אנו מייחלים לשוב, שעה שאנו מתפללים לבניין בית המקדש "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים"? נזכרתי במחלוקת המפורסמת בין הרמב"ם לרמב"ן בדבר טבעה של עבודת הקורבנות. בעוד הרמב"ן טען במאה ה-13 שעבודת הקורבנות, כדרך לעבודת האל, היא עניין קבוע ונצחי שלא תלוי בתקופה כלשהי, הציע הרמב"ם במאה ה-12 ב"מורה נבוכים" לראות את עבודת הקורבנות כסובלימציה לעבודת האלילים של אותה תקופה. מכיוון שבאלף הראשון והשני לפנה"ס התבטאה כל עבודה דתית בעולם באמצעות הקורבנות, לא הייתה מובנת בכלל אפשרות של עבודה דתית באמצעות תפילה למשל. אז כפתרון (זמני?) הסכימה התורה לבני ישראל לעבוד את האל באמצעות קורבנות, אבל רק בתנאים שנקבעו בספר ויקרא. אבותינו גם סקלו מחללי שבת, ובעל שחשד באשתו היה רשאי לגרור אותה לבית המקדש לבדיקת כשרותה, ובן סורר ומורה שמרד בהוריו היה נענש במוות וכן הלאה - אז אם המוסדות הללו נעלמו מן העולם עוד לפני כ-2,000 שנה, מדוע מוסד הקורבנות צריך לחזור? מה רע בתפילה בלבד?

בזמן שאני מגלגל בראשי את מקומם של הקורבנות בחיינו היום, שמעתי לידי אישה מסננת "איזה ברברים", "איזה פרימיטיביים". ועוד ציטטה את הנביא ישעיהו: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'? שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי". אתה רואה, אמרה, הנביאים התנגדו לקורבנות. אמרתי לה שלא סביר בעיניי שישעיהו, איש המאה ה-8 לפנה"ס, שחי בירושלים עם מקדש בראש ההר, יאמר שאין בסיס לעבודת הקורבנות. הצעתי לה לקרוא את הפסוק על-רקע הפרק כולו, ואז היא תגלה שישעיהו התנגד להקרבת קורבנות בזמן שהמקריב לא מתנקה מחטאיו, במיוחד החטאים שבין אדם לחברו. הקורבן אינו מנקה אוטומטית את האדם כפי שעשו, למשל, אבות הכנסייה בימי הביניים, כשמכרו "שטרות מחילה" ש"מחקו" את חטאיו של המחזיק בהם, ללא קשר לשאלה אם שב מחטאיו או לא. ובכל זאת, אמרתי לה, בואי נחשוב על הקורבן הזה במונחים מהפכניים של מרד עבדים. מעת לעת אני קופץ למוזאון המטרופוליטן בניו-יורק, לאגף המצרי. יש שם פסלונים מצריים עתיקים של ראשי איל, ששימשו כנראה קמעות על צוואר השליטים. ראש האיל מזוהה עם האל אמון, ראש האלים בפנתיאון האלים המצרי, והיחיד מהם המוזכר בתנ"ך. ובכן, העבדים האלה, שלא הכירו צורת חיים אחרת חוץ משעבוד, נצטוו לקחת את האל המצרי, לשחוט אותו ולאכול את בשרו וגם להודיע על כך בתקשורת, באמצעות מריחת פתחי הבתים בדם. לא מן הנמנע שהעבדים הללו יראו מהאל הזה וחלקם אף עבדו אותו.

את מבינה, אמרתי לה, כיצד היהודי פרויד היה מכנה את המעשה הזה - רצח אב. זאת הדרך שבה המתבגר מגבש את האישיות העצמאית שלו, בכך שהוא נפרד מחבל הטבור של הוריו. לא די היה בפתיחת שערי הכלא בפני המוני העבדים; הם היו צריכים להביא את האל המצרי אל הגיליוטינה, כלומר להתנתק מהתרבות שברחמה התפתח הקולקטיב הישראלי באמצעות אקט מהפכני. קורבן הפסח היה אפוא הצהרת העצמאות הפרקטית של העברים, הרגע שבו הבינו שאין דרך חזרה, ושמשמעות יציאתם אינה רק שחרור פיזי אלא בעיקר שחרור רוחני. אתה לא מגיע להר סיני לפני שניתצת לרסיסים את אלילי התרבות הקודמת, ממש כפי שעשה אביהם הראשון, אברהם. הפרקטיקה של קורבן הפסח שינתה את התודעה והכשירה את הלבבות לשחרור. את זוכרת את הרעיון המרכזי של "ספר החינוך" מהמאה ה-13: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". היה נראה שההסבר הזה הניח את דעתה של בת שיחי. לפני שעברתי למיקום אחר, אמרה לי שהיא חברה באחת מתנועות השלום הידועות, "נשים בשחור" או משהו בסגנון. מזל שלא זיהתה אותי.

על הגג עומדים לידי שלושה סינים בלי כינור גדול. הם הגיעו בראשית שנת הלימודים לחוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. אתם יודעים מה מתרחש פה? שאלתי, והם ענו: לא ממש. הפניתי אותם לתרגום הסיני של פרק י"ב בשמות. מה מהטקס השומרוני מהדהד אצלם סמלים ורעיונות סיניים? חשבתי על כך שהמערב מחיל על המזרח התיכון תבניות חשיבה רציונליות מערביות, ופעמים רבות משתומם על כך שתוכניותיו קורסות ברעש גדול. במקומות כאלה, המהדהדים את המקרא לתוך האקטואליה המקומטת, לא די ברציונליזם; צריך להביא בחשבון גם אופן חשיבה אחר, כזה שבמסגרתו משמשים המיתוסים הקדומים שורשי הסבר להתנהלות הקבוצות האתניות השונות, העדות והשבטים, היחסים בין אדם למקום ובין עם לארצו. האם הסינים עשויים להבין את המזרח התיכון באופן אחר לגמרי מחבריהם לספסל הלימודים?

בינתיים, הכבשים שעורותיהם הופשטו הושחלו (כמעט) בשלמותם על שיפודי העץ הגדולים. נזכרתי במשנה במסכת פסחים, פרק ז: "כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח? מְבִיאִין שַׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן, תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ, וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ". הבסיס להבנה הוא הציווי המקראי על אופן עשיית קורבן הפסח: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ". אם בישול הקורבן אסור, אי-אפשר להשתמש בשיפוד מתכת, משום שהוא יבשל את השה מתוכו. לכן משתמשים בשיפודי עץ. ובהגיע הזמן, הכניסו את השיפודים הגדולים לתוך הבורות הלוהטים ואטמו אותם, כדי שהקורבן ייצלה מהחום ולא יישרף או יתבשל. ירדתי לרחבת הטקס ופגשתי שומרוני צמחוני. כמעט 70 שנה הוא צמחוני, מגיל 5. הוריו אפילו זימנו לו מהפנט שניסה לשנות את טעמו של הילד ולשכנעו שבשר הוא כמו תפוח - לא עזר. מאז הוא מקיים את המצווה רק בהעברת שמנונית הקורבן אל שפתיו באמצעות אצבעותיו, ודי בזה.

נותרו כשעתיים עד להוצאת הכבשים הצלויים. בינתיים ישבנו ושוחחנו. להפתעתי, גיליתי שכל השומרונים ששוחחתי איתם הם אנשי ימין תומכי ליכוד. אחד מהם, תושב שכם, אמר שההתייחסות של ישראל לערביי האזור והרצון לכרות איתם חוזה שלום הם התנהגות חובבנית. הפער בהבנה עמוק מכדי לגשר עליו. רבים מערביי האזור הם צאצאי שומרונים, שבמשך הדורות אולצו להתאסלם וקודם לכן להתנצר. בדרום הר חברון, היא יהודה, רבים מהערבים הם צאצאי יהודים שאולצו להתאסלם בין המאות ה-7 ועד ה-11. מה זה אומר על העמים שרבים על חלקת הארץ הזאת? רובם ישראלים קדומים, משפחה אחת שהתפצלה לקבוצות ועדות ודתות במשך ההיסטוריה. אקטואליזציה של היריבות המקראית בין יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יהודה ויוסף וגם בין רחל ולאה. הוא שאמרתי: במזרח התיכון אי-אפשר להיעזר רק בכלים רציונליים "רגילים"; חייבים לאמץ גם מבט מיתי, דתי, מקראי שבאמצעותו תיבחן המציאות הפוליטית, המדינית והתרבותית העכשווית. אחרת נתנפץ על סלעי המציאות האכזרית פה.

תוך שאני יושב וממתין להוצאת הקורבן הצלוי מהבור, מתהפך הגלגל ועכשיו השאלות מופנות אלי, השוואות בין נוסח התורה השומרוני לזה היהודי והבדלי מנהגים. אני נמנע מוויכוחים. לא באתי להתווכח אלא להיפתח למסורת העתיקה הזאת, כאפשרות נוספת להבנת אמונת ישראל העתיקה. ובכל זאת, שאלתי את בן שיחי, האם אינו מתעייף להתעסק כל הזמן רק בחמשת החומשים? מאז נחתמה התורה העמסנו על גבה ספרי נביאים וכתובים, משנה ותלמוד, מדרשים וספרים חיצוניים, פילוסופיה יהודית ושירת ספרד, זוהר וספרות המסתורין, פרשנות ימי הביניים וחסידות, שולחן ערוך ומפעל השאלות והתשובות העצום ועוד ועוד טקסטים. נראה לי, אמרתי לבן שיחי, שנשארתם בקומה הראשונה, ואתם שומרים עליה בדבקות מעוררת התפעלות. אבל בזמן הזה, אני יכול לטייל בין עשרות הקומות של גורד השחקים הטקסטואלי שבנינו על המקרא, במשך יותר מ-2,000 שנה. אני חושב על ההבדל בתפיסת המסורת בין השומרונים ליהודים. נחשפתי לתפיסת מסורת מוצקה, גבישית, חסרת גמישות, שהפרשנות שלה נעשית במשורה, בזהירות מירבית, קפסולת זמן שקפאה. לא לחינם נותרו השומרונים הללו בארץ ישראל ולא גלו משך אלפי שנה. הם שמרו בקנאות על מה שהחזיקו בידיהם כמות שהוא. לעומתם, יהודי הארץ גלו ועברו הרפתקה בת יותר מ-25 מאות. הנדודים והפיזור אכן סיכנו את הקיום שלנו כעם, אבל באופן עמוק ומעניין, הם ניערו אותנו ואפשרו לנו מרחב פרשנות גדול וגמיש בהרבה. מול תפיסת המסורת המוצקה השומרונית, עומדת תפיסת מסורת פלואידית שהולידה את אוצר הטקסטים האדיר הזה, ששום אומה אחרת לא העמידה לצאצאיה כמותו. איך נתחבר? חכו לנבואה בסוף.

אחרי 23:00 כולם נקבצים לפתוח את הבורות האטומים בבוץ. כל אחד ניגש ושולף את השיפוד שלו, מפרק ממנו את הקורבן הצלוי לתוך מגש עץ גדול. ריח מוזר עולה באפי. האם זה מה שהריחו אבותיי מדי יום בבית המקדש בירושלים? לאט-לאט נאספים כולם ברחבה המקורה ושרים בקול גדול שיר בארמית עתיקה, שהזכיר לי את ההלל שהיהודים אומרים בליל הפסח. שירה אדירה, שמחה, שבסופה תאכל כל משפחה את הפסח בחיפזון, עם הבגדים המלוכלכים מעבודת הקורבן, על מצות ומרורים. המרור, אגב, אינו החסה שלנו (ובוודאי לא החזרת), אלא צמח הלענה המצוי בהר גריזים. לפני שאני הולך, אני אומר לבני שיחי החוגגים: אומנם אינכם מכירים בספרי הנביאים, אבל היה לנו נביא גדול בשם יחזקאל בן בוזי הכהן, שישב עם גולי יהודה על נהר כבר. אולי פגש גם את גולי ממלכת ישראל. הגולים התייאשו, "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ", כי לא האמינו שעוד ישובו ארצה מהגלות. לכן בא חזון העצמות היבשות לבשר שהעם הזה שכמעט מת, יקום שוב לתחייה על אדמתו. כמעט 2,500 שנה אחרי, ישב נ"ה אימבר וחיבר את מה שלימים יהיה המנון המדינה. ושם הוא מתכתב עם נבואת יחזקאל וגולי תקופתו: "עוד לא אבדה תקוותנו... להיות עם חופשי בארצנו". אבל זה לא מסתיים כאן, אמרתי. מייד אחר כך מגיעה נבואה הקשורה אלינו היהודים ואליכם השומרונים - אל יהודה (שבטי הדרום) ואל יוסף (שבטי הצפון): "וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו: 'לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו', וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו: 'לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו'. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד... הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו, וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה - וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי... הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם, וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי (עם) אֶחָד בָּאָרֶץ... וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד". עם הבשורה הזאת ירדתי מהר הברכה בנחלת יוסף, בדרכי לרחובות אשר בשפלת יהודה.

ישבתי לשיחה עם בנימים צדקה, אחד מעורכי כתב העת השומרוני והיסטוריון של העדה וכתביה. איש שיחה משכיל שאין גרם של מבטא בעברית שלו, הגם שנולד בשכם. פניו פני אבותיי. "מה שאתם יודעים על השומרונים", אמר, "זה באמצעות חכמיכם, זה הנרטיב של הצד המנצח בהיסטוריה. אנחנו רק 800 נפשות, ואיננו יכולים להתווכח. כמעט נמחקנו, אבל הצלחנו לשרוד ולשמור על המסורת". ואכן, ההישרדות היא רכיב מרכזי בתודעה השומרונית. ככזאת היא מכתיבה עוד יותר את השמירה האדוקה של המסורת הקדומה ללא רצון להתגמש. "אני לא מכיר במונח 'דת'", הוא קובע, "וגם לא במונח 'עם יהודי' או 'עם שומרוני', אלא רק במושג אחד: 'עם ישראל'". מכיוון שההופעה החיצונית של השומרונים היא כעדה דתית בלבד, סקרן אותי לדעת כיצד מתבטא הצד הלאומי בזהותו, בחייו. "בני הממלכה הצפונית לא גלו ברובם, הרוב נשאר במקומו. אנחנו לא עדה, ואתם (היהודים; ד"א) לא עדה. אנחנו לא עם נפרד ואתם לא עם נפרד; כולנו עם ישראל. העם היהודי נוצר בגולה. כשהפלשתינים שואלים, מי אתם? אני עונה: אנחנו ישראלים עתיקים. מבחינתי, היהודי הנודד בגלות לא איבד מעולם את הישראליות שלו". ודבריו מתרחבים: "מגילת העצמאות נפתחת בטעות היסטורית", הוא מרצה בנחת, "בארץ ישראל לא קם העם היהודי; בארץ ישראל קם עם ישראל. אפילו התורה נחתמת במילים 'לעיני כל ישראל'. בן-גוריון רצה לצאת מהסטריאוטיפ היהודי בלבד, כי העם היהודי היה תמיד נרדף, ועכשיו כשהגיע למקומו, סוף-סוף יהיה חופשי. לכן התאים לו יותר המונח 'עם ישראל'".

לפי המסורת שבידכם, כיצד אפשר להיכנס לעם ישראל וכיצד אפשר לצאת ממנו? אדם שרוצה להיות שומרוני, מה יעשה? "עקרונית, כל אחד יכול להצטרף. אם בנישואים, זה קל. האישה מצטרפת לקהילה אחרי תקופה של הסתגלות, והיא שומרת את המסורת. לעומת זאת, הצטרפות מרצון - לא בנישואים - אל השומרונים, מותנית במגורים עם הקהילה לפחות שנה, שבה הוא שומר את המצוות בפיקוח. זה עניין של זמן עד שיכירו בו כשומרוני מלא והוא יקבל את אישור הכהן הגדול. בודקים את הבנים, אם הם נימולים".

אבל אין אצלכם מסכת קשיים שיש לאלה הרוצים להיות יהודים.

"נכון. אנחנו לא עושים להם מבחני ידע. רק פרקטיקה. הם מגיעים לבית הכנסת ומתפללים כמו כולם ולומדים את התורה בכתב העברי העתיק".

מה קורה לאחד שמפסיק לשמור? האם הוא ממשיך להיות שומרוני?

"הוא יוצא מהקהילה. אין אצלנו 'ישראל אף על-פי שחטא - ישראל הוא'. אין מצב של שומרוני חילוני. החיים שלנו מבוססים על חמישה חומשי תורה. בשבילנו, להיות ישראלים זה לשמור את תורת משה. בלי תורת ישראל לא נשרוד".

האם יש במסורת מקום למדינה עצמאית?

"אני רואה במדינת ישראל ובהקמתה הגשמת חלום של דורות, ואנחנו חלק אינטגרלי מהחלום הזה. תמיד הייתה השאיפה להיות עצמאיים, להתנהג בצורה חופשית ולקיים את המסורת ללא לחץ חיצוני. אבל היהדות עשתה יותר - הקימה את המדינה. יום העצמאות זה עניין של התגשמות החלום הלאומי של ישראל העצמאית שאנחנו חלק ממנה. אין לזה משמעות דתית. תולים דגלים. אנחנו גם בוכים ביום השואה. זו לא השואה שלנו ממש, אבל אנחנו חשים הזדהות כי זה חלק מהעם. ואנחנו בעצמנו עברנו שואה ארוכה מאוד".