ראשית, כמה מלות הוקרה לסרן ר' ולמשפחתו, שעדיין האמינו, כי במערכת הרשע, הקרואה מדינת ישראל, ייתכן צדק. זה הרבה פחות מדי לעומת מה שמגיע למשפחה מופלאה זו.
שנית, הוקרה נוספת לר' ולמשפחתו – על שלא הרימו ידיים. הם האמינו, יותר משנה, באחוות הדמים בין העדה הדרוזית לבין העם היהודי במדינת ישראל. שמעתי את אביו, את אמו ועוד כמה קרובי משפחה. הלוואי, שלי היה שמץ מהאמון שהם רוחשים עדיין למדינה ולצבאה.
ניהלתי פעם קבוצת כדוריד. מהקווים היה מעניין לראות מתי שורקים השופטים לעבירה, מתי הם מוציאים כרטיסים צהובים לשחקנים, ומתי הם שולפים את הכרטיס האדום. בכל הפעמים – פרט לשחקנים אלימים במיוחד, שהוסתו על-ידי מאמנים לא-אחראיים – עבירות חמורות נעשו כששחקן היה מתוסכל כיוון ששחקן היריב עבר אותו, וכאילו לא נותרה לו אלא להכשילו בעבירה לא-ספורטיווית.
כלומר, תסכול וכישלון מוליכים להתנהגות לא-נאותה.
זה בדיוק מה שקורה לצבאנו.
ארבעה עשורים, לפחות – ממלחמת ששת הימים ועד הנה – צה"ל (כמקרה פרטי של מערכת הביטחון) נכשל נגד כל אויב ובכל אשר יפנה – במבצעים, בתכנון, בארגון, במינהלה, בתחזוקה, במודיעין ובמה לא – ולפיכך, הוא עובר להתנהגות תוקפנית במיוחד ולא-מוסרית. צה"ל הנו סוכן של אלימות, שנהנה – כמו רוב הצבאות בעולם – מחופש פעולה ניכר ומרמה נמוכה במיוחד של בקרה ציבורית על מעשיו. השילוב בין ארגון טוטאלי, השולט על מערכות רבות בחיינו ובעיקר על כל המגויסים אליו, בין כוח בלתי-מרוסן ובין מנהלים לא-מוסריים הנו הרסני. כל מסכן, שסיים קורס כלשהו, הופך פתאום לבר-סמכא, היכול להתעמר באנשים, כדי לפרוק את כעסיו ואת תסכוליו עליהם.
הנפגעים העיקריים הם אנשי צה"ל – אנחנו, חברינו ובנינו (בעיקרון, המדובר גם בנשים ולא רק בגברים) – יש עוד רבים כמו סרן ר' בכל מערכות הצבא. אלה קרבנות המוסד, שאינו יודע לצאת מעמקי כישלונו, ומתעמר בנו על כשליו ועל בריחותיו בפני כל אויב.
התקשורת – רצח אופי מוזמן
נוהגים לומר, שאילנה דיין נכשלה בפרשה זו בדווחה עובדות לא-נכונות, שחיברה יחדיו למסכת, שנועדה לבצע רצח אופי בסרן ר'.
איני מאמין בכך.
דיין קיבלה, כנראה, את החומר מגורמים מסוימים בצבא תמורת הבטחתה לטפל "כיאות" בר'. דיין נכשלה, ללא ספק. אך זו אינה הבעיה. הבעיה שלי הנה בשלטונות הצבא – ממג"ד שקד, דרך מח"ט גבעתי, דרך מפקד אוגדת עזה, דרך אלוף פיקוד הדרום, דרך הפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר) ודרך קצין המשטרה הצבאי הראשי (קמצ"ר). הם ופקודיהם – ובעיקר, המשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח) והפרקליטות הצבאית – עשו את כל הטעויות, ומיצו את כל הרוע האפשרי במקרה הזה – או שנמנעו בזדון מלעשות צדק. כעת הם רוחצים בניקיון כפיהם, והפצ"ר עוד מעז להתבטא בצדקנותו על ניצחון הצדק. הלוואי שהצדק ינצח כך גם לגביו ולגבי בני משפחתו. לו היה לו טיפת כבוד מתחת לכיפתו ומתחת לברזליו – היה מתפטר לנוכח העוול. אבל זו לא הבעיה היחידה של הפצ"ר וגם לא האחרונה בשעטתו לעבר דרגת אלוף, או כהונת שופט – המוקדמת מבין השתיים.
"הרבה שאלות פתוחות מותירה פרשת וידוא ההריגה לכאורה במוצב 'גירית', שבגינה בילה סרן ר' שלושה חודשים במעצר – עד שעד מרכזי במשפטו הודה, כי לא העיד אמת" – כתבתי לפני יותר משנה. השאלות הללו עדיין פתוחות, למרות שכבר ברחנו מ"גירית". אני מקווה, שצה"ל ישיב עליהן לפני שיברח פעם נוספת ממקום אחר.
כבר לפני יותר משנה כתבתי ב"חדשות מחלקה ראשונה", ואני חוזר על כך שוב – רק סרן ר' ומשפחתו שילמו את המחיר על התעמרות המערכת במ"פ מ"גבעתי". כל "גיבורי" הפרשה כבר מחקו את סרן ר' מזיכרונם – עד שהגיע הזיכוי המוחלט. כל אחד מהם פנה לדרכו, וחלקם אף קודמו היטב. רק סרן ר' נאלץ לשבת במעצר כמה חודשים, ולהתמודד עם המערכת החלודה של המשפט הצבאי – כנראה, על חשבונו, וברור שעל חשבון קידומו, בריאותו, הונו ועצביו.
המערכת הצבאית כבר תמרח איזה סיפור עלוב – שהתקשורת תקנה, ותשכח במהרה – על מה שאירע ועל הלקחים שהופקו. רק אנחנו ניוותר עם צבא כושל ולא-מוסרי, שדורס אותנו ואת המשרתים בו ברגל גאווה, ומסכן את קיומנו בתפקודו הלקוי.