למרות הסקרים ומומחיותם של הפרשנים, אין איש יודע מי ינהיג את המדינה לאחר הבחירות. מה שברור הוא: גם עם שיעור הצבעה גבוה ביותר, עדיין מי שקבעו את זהות המועמדים היו בסופו של דבר פחות מפרומיל מן העם, כמה אלפים או אפילו פחות מכך, ועל כן ההנהגה העתידה לא תייצג את רצון העם.
במפלגת העבודה נערך מיפקד אשר אמינותו הוטלה בספק, ובסופו של דבר זכה מועמד ביתרון של כמה אלפי קולות על מתחרהו. קולות אלו הושגו בעזרת מנגנון וטכניקות יעילים, ועל כן קשה לקבוע כי היה זה באמת רצון רוב חברי העבודה.
המצב בליכוד אינו טוב יותר. במפלגה שולט מרכז המורכב ממחנות של אינטרסנטים, אשר טובת המדינה והאידיאולוגיה האמיתית של התנועה אינם בדיוק נר לרגליהם. גם שם עלולים בסופו של דבר להיקבע מועמדים על חודם של קולות ספורים.
ובמפלגות האחרות נקבעות הרשימות והעומדים בראשן בידי מרכזים מצומצמים, במקרה הטוב, ועל-ידי חבר רבנים ישישים במקרה הגרוע.
ואז מגיעים כל המועמדים אל עם עייף, מאוכזב ואדיש, שאינו מכיר באמת את העומדים לבחירה ואת תוכניותיהם, וניזון בעיקר מדברי התעמולה ומקביעותיהם של אנשי התקשורת. ואם נצא מתוך הנחה כי מלכתחילה מגיעים לפוליטיקה לאו-דווקא הטובים בעם, הרי כל מה שנותר לבוחר הוא לחפש את הכי פחות גרוע, וזה מה שאנו מקבלים בסוף.