אחריות המדינה בשטח אוייב

תמצית העובדות

אלה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו חויבו המשיבים (מעבידו של המערער (להלן - מלול), המדינה, והחברה שהזמינה ממעבידו עבודות הובלה של מים (להלן - גרינברג)) לפצות את המערער (להלן - בגא), אזרח שאינו בשירות צבאי ושאינו אזרח עובד צה"ל, בגין נזקי גוף שנגרמו לו, עת הוביל מים למוצב צה"ל בדרום-לבנון, במסגרת עבודתו כנהג משאית, והותקף על-ידי מחבלים. המשאית שבה נהג המערער, שלא היתה ממוגנת, צורפה לשיירה צבאית שעשתה את דרכה אל המוצב. במהלך הנסיעה, בהיותה מחוץ לגבולות מדינת ישראל, הותקפה השיירה על-ידי מארב של מחבלים. בפסק דין חלקי בשאלת האחריות קבע בית המשפט המחוזי, כי אי-מיגון המשאית, בה נהג בגא, עולה כדי התרשלות, ובגינה חבים הנתבעים בנזקי בגא. לעומת זאת סבר בית משפט קמא, כי אין למצוא כל התרשלות ב"פתיחת הציר" או בליווי השיירה. אשר למלול וגרינברג קבע בית המשפט, כי אלה התרשלו, בכך שלא מיגנו את המיכלית, אף שידעו כי בגא יוצא לשטח אויב, וכי הוא עלול להיתקל במארב מחבלים, ואילו לעניין אחריותה של המדינה קבע בית המשפט, כי יש לייחס לה רשלנות, בשל כך שלא אסרה על משאית בלתי-ממוגנת, הנהוגה בידי אזרח שאיננו עובד צה"ל, את הכניסה ללבנון. נקבע כי בחלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם יישאו מלול וגרינברג ב-80% ואילו המדינה תשא ב-20% אחוז. בפסק-דין משלים התייחס בית המשפט לגובה הנזק ולסכומי הפיצוי. בעלי הדין כולם ערערו: בגא מלין על מיעוט סכומי הפיצוי שנפסקו לו. המדינה הגישה ערעור שכנגד, ובו היא מלינה על קביעותיו של בית משפט קמא לעניין אחריותה ולעניין גובה הנזק. גרינברג ומלול הגישו אף הם ערעורים הנוגעים לשאלת האחריות וכן לשאלת גובה הנזק. הוחלט לדחות את הערעורים כולם, ככל שהם נוגעים לשאלת החבות, ולקבל בחלקן את טענות המערערים בעניין שיעור הפיצוי (הדיון הוחזר לבית משפט קמא, על-מנת שיקבע את סכומי הפיצוי המגיעים לבגא על-פי עקרונות הפיצוי המתוקנים שנקבעו). נקבע - סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים קובע, כי אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה, שנעשה על-ידי פעולה מלחמתית של צה"ל. לחסינות בשל "פעולה מלחמתית" נקבעו תחומי התפרשות מצומצמים, רק לפעולות לחימה מובהקות. השאלה האם האירוע שבמהלכו נפגע המערער היה "פעולה מלחמתית" אם לאו אינה צריכה הכרעה במקרה דנן, מן הטעם שהמעשה (המחדל) העומד במוקד הרשלנות, המיוחסת למדינה, נוגע לכך, שלא אסרה ואף איפשרה את הצטרפותו של המערער לשיירה, למרות שידעה או שהיה עליה לדעת, כי המשאית בה נהג איננה ממוגנת. לכן דין טענת החסינות להידחות. נקבע - ממצאי הרשלנות בפרשה זו סובבים סביב ציר מרכזי אחד, והוא היעדר מיגון למשאית. יש לדחות את טענות הנתבעים במישור העובדתי, ואין להתערב בממצאים ובמסקנות, שקבע בית משפט קמא, בהתבסס על חוות הדעת של המהנדס שהוגשה מטעם המערער, לפיה ניתן היה למנוע את פגיעתו של בגא, או לפחות למזער את תוצאותיה, אילו היתה המשאית ממוגנת. נקבע - כאשר מועסק עובד במקום, שבו קיים סיכון ביטחוני, ונדרשות פעולות צבאיות מובהקות לשם הגנה על שלומו, לא יחוב המעביד בנזיקין ולא תוטל עליו אחריות בעוולה של רשלנות, בגין נזק שנגרם לעובד, ככל שאמצעי הבטיחות הנדרשים מצויים מעצם טיבם בידי צה"ל בלבד, ואינם בתחום האפשרויות והיכולת העומדות לרשותו של המעביד. נקבע - אך אין בכך כדי להועיל למלול ולגרינברג במקרה דנן: משבחרו מלול וגרינברג שלא למגן את המשאית, בטרם שלחו את בגא למשימת הובלת המים בדרום-לבנון, אף שידעו או שהיה עליהם לדעת, כי הובלת מים למוצבים בשטח דרום-לבנון במשאית שאיננה ממוגנת, חושפת את הנהג לסיכון ממשי כי ייפגע, עולה התנהגותם כדי הפרה של חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליהם כלפי בגא בנסיבות העניין. מלול וגרינברג לא היו רשאים להסתפק, לצורך קיום חובתם זו, בכך שהמשאית נעה בשיירה שאותה איבטח הצבא. נקבע - יש להניח כי בגא היה מודע לסיכונים הכרוכים בעבודתו, בייחוד נוכח העובדה כי כבר חווה בעבר היתקלות וירי לעבר שיירה שבה נסע. אולם בכך בלבד אין כדי ללמד, כי בגא חשף עצמו מרצון לסכנת הפגיעה ולהשלכות המשפטיות הנובעות מכך. נקבע - יש מקום להגדיל את חלקה של המדינה באחריות משיעור של 20%, אותו קבע בית משפט קמא, לכדי שיעור של 50%. יש בכך כדי להוות תמריץ שלילי להתנהלות, החותרת להסיר מעל כתפיה אחריות לביטחונם של עובדים אזרחיים, המבצעים עבורה עבודות בסיכון ביטחוני גבוה, ולהגשים מדיניות משפטית ראויה, המווסתת את האחריות בנזיקין אל עבר הגורם, שהוא בעל המומחיות בסוגיה והינו המונע היעיל ביותר של הנזק. אך משלא דן בית משפט קמא בהודעות לצד ג', שהגישו הנתבעים זה כנגד זה, ולא הכריע בהן, טרם הבשילה העת להכריע בשאלת חלוקת האחריות בין המזיקים לבין עצמם.