למרבה הצער בחודשים האחרונים "כיכבו" בכותרות העיתונים, שלא בטובתן, שתי שופטות - הילה כהן ואסנת לאופר-אלון. במקרה של השופטת כהן, לחייה הפרטיים לא היה כל קשר למה שהואשמה בו והוא עריכת פרוטוקולים שלא שיקפו פרטים טכניים שהיה ראוי לכלול בפרוטוקול.
אף על-פי כן למדנו מכתבות רבות ועוינות כי השופטת הילה כהן היא בעצם סימה כהן, ילידת מרוקו, ששינתה את שמה, כנראה מתוך נטייה מזרחית ידועה למיסטיקה. כמי שבאה מרקע צנוע מאוד וללא קשרים מיוחדים. הובעה פליאה כללית כיצד בעצם היא מונתה כשופטת ומי האחראי למחדל חמור זה.
כמעט כל הכתבות שעסקו בשופטת כהן היו עוינות ורוויות שינאה ובוז במידה שלא תיאמן. הניסיון להסביר שהשופטת לא הואשמה כלל בזיוף פרוטוקולים ולא ניתן היה בכלל לחשוד בה בכך, נתקל בקירות אטומים.
בכירי לשכת עורכי הדין הצטרפו למטווח הרצחני על השופטת חסרת האונים והקשרים. מתוך ידיעה מסוימת אוכל לומר כי היחס האישי כלפיה היה מחמיר מהיחס לשופטים אחרים שנתפסו בקלקלתם, על אף שלהם יוחסו מעשים חמורים בהרבה. לא אכנס להשוואות מפורטות על-מנת שלא לגרום לסבל וצער מיותרים.
לעומת זאת, ברור כי השופטת אסנת לאופר-אלון זוכה לעיתונות הרבה יותר אוהדת. אומנם המעשים שיוחסו לה חמורים בהרבה מאלו שיוחסו לשופטת כהן, אך גם לפני החלטתה לפרוש מהשיפוט שלט בעיתונות קו מבין וחומל כלפיה. הנימה השלטת היתה שגם שופטת היא אדם ובכלל "קשה כשאול קינאה" ואלמלא מדובר היה במעשים פליליים, אולי מן הראוי היה לעבור על כך לסדר היום.
כדי למנוע אי הבנה אומר כי אף אני מצר מאוד בצערה של השופטת לאופר והיחס האנושי והחומל שהיא זוכה לו, זהה ליחסי כלפיה. ידוע לי מהפרסומים ואף מתוצאות המשוב שהשופטת לאופר-אלון היתה שופטת מעולה ומן הראוי שעובדה זו תעמוד לזכותה בכל אשר תפנה לעסוק בו בעתיד.
אף על-פי כן איני יכול שלא לחוש בחריפות רבה ביחס השונה לו זכתה השופטת כהן לעומת היחס לו זכתה השופטת לאופר. מכיוון שהדברים תמיד חוזרים על עצמם איני יכול שלא להשתכנע כי מדובר בתופעה. קיים יחס מפלה בחברה הישראלית כלפי מי שאינם חברי המועדון, חסרי הייחוס והקשרים. למרבה הצער בדרך כלל ניתן לסווג בסיווג עדתי את מי שאינם שייכים ועובדה זו מחריפה את הבעיה.
בכל מקרה הנוגע להתנהגות חריגה, או אפילו פלילית, היחס [במובן של אהדה או סלידה] של התקשורת כלפי מי ש"אינו משלנו", הנחשד בעבירה, שונה מאשר היחס כלפי הנמנים עם המעמד הגבוה יותר בחברה הישראלית. היחס לדיניץ אינו היחס לדרעי, היחס לעלילות משפחת שרון אינו היחס לו יזכה עמיר פרץ אם יסתבך, חלילה, בתסבוכת דומה, או חמורה פחות.
פתגם אמריקני קובע שיש מי שיסלחו לו על גניבת סוס ויש מי שירשיעו אותו רק מפני שהסתכל בקיר האורווה. פעמים רבות הטעם להפלייה ביחס נובע מכך שהעבריין, המופלה לרעה, נמנה עם מגזר מסוים באוכלוסיה והוא נטול כסף מעמד וקשרים.
האמריקנים כבר מזמן הפנימו את העובדה שהצדק לשחורים והצדק ללבנים וכמובן הצדק לעשירים והצדק לעניים הינם דברים שונים לחלוטין. מן הראוי שנכיר כולנו כי יחס מפלה קיים ובדרך הטבע הוא גם יתפרש כיחס מפלה על-רקע עדתי. לאור זאת מן הראוי שנהרוג את "השד העדתי" לפני שנקבור אותו.