דומה כי פרשת השבוע, מקץ, נקראת תמיד בחג החנוכה וכבר עמדנו בעבר על הקשר הפנימי שבין הפרשה לחג האורים. אור וחושך הם מושגים גשמיים המוכרים לכולנו; זהו אחד הדברים הראשונים שנוהגים ללמד תינוקות: "איפה אור?"
במושגים אור וחושך משתמשים רבות גם בהשאלה לתחום הרוחני והנפשי ולא בכדי; אור מסמל מצב רוחני/נפשי טוב, ככתוב במעשה בראשית: וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב בעוד החושך מסמל את הפכו; שעל כן וַיַּבְדֵּל אֱלֹקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ.
ההבדלה בין אור לחושך אינה מובנת מאליה; זו משימה המוטלת עלינו והיא כבדה ביותר. בהחלט יתכן מצב בו לחשיכה כבדה קוראים אור ולהיפך. וכבר זועק על כך הנביא (ישעיהו ה'):
הוֹי הָאמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר:
הנביא אינו מתריע על שטועים בין חצות היום לחצות הלילה; בכך לא טועים. דומה שאפילו עיוור לא יטעה בכך. הנביא מתריע על בילבול המושגים בעת שמעשים רעים הפכו לנורמה. הנה דוגמא ממערכת המשפט:
מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ:
אין הכוונה דוקא לשוחד כפשוטו; הכוונה היא שלמשופע בממון יש סיכוי טוב מאד לצאת זכאי בדין גם אם ברור שהוא רשע, בעוד מי שאין בידו לשלם לפרקליט צמרת, עלול להיות מורשע בדין אף שהוא צדיק. זו דוגמא בלבד לחושך שעליו מדבר הנביא, וחושך זה מכונה אור גדול; אור מערכת המשפט שהיא ללא רבב. לפרטים נוספים כאמור, ישעיהו ה'.
נרות החנוכה מסמלים את ניצחון האור על החושך, ובפרשת השבוע אנחנו קוראים על יציאתו של יוסף מחשכת הכלא לאור החופש והמעמד המלכותי. זה קרה כי גם בעת שהיה שרוי בחושך גשמי, קיים בעצמו: כִּי-אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ, ה' אוֹר לִי.
בשבוע שעבר ראינו שיוסף נשאר בן-חורין ברוחו בלי קשר למצבו בגשמיות; ראינו גם שהוא מצליח לשמור על חירותו בזכות דבקותו בה' אלוהיו, "שם שמים שגור בפיו" כפי שמצטט רש"י מן המדרש.
כאשר מגיעים אחי יוסף למצרים, יוסף מזהה אותם מיד והוא מתחיל "להתעלל" בהם. הוא מאשים אותם בריגול והם מכחישים, אבל לך תוכיח שאתה לא אשם במה שמאשימים אותך. האחים מבינים שיש סיבה לצרה שנפלה עליהם, האשמת שוא, שהרי לכל מסובב יש סיבה.
(בראשית מ"ב) כא וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת.
למסקנה זו הם מגיעים לאחר שיוסף מציע להם דרך להוכיח את חפותם, להשאיר אחד מהם כבן ערובה עד אשר יביאו אליו את בנימין. לפני כן הוא אומר להם: זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ; אֶת-הָאֱלֹקִים, אֲנִי יָרֵא.
לכאורה אמירה זו באה להסביר את נכונותו להציע להם מוצא מן הסבך שהכין להם, אבל בפנימיות נראה שבכך, באיזכור יראת אלוקים שלו, הוא מסביר את יכולתו לראות למרחוק.
מצד שני, האחים עודם מגששים באפלה; גם הם יראי אלוקים, אבל כנראה קצת פחות מיוסף ולכן לא רואים מספיק טוב. הם מבינים שהצרה הזאת באה עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ, אבל עדיין אינם רואים שעצם המעשה הוא רע, בלי קשר לצָרַת נַפְשׁוֹ.
התרגיל שיוסף עושה להם נועד לפקוח את עיניהם לראות את האמת; מעשה הוא טוב או רע בלי קשר לתגובה המיידית של הנהנה או הנפגע מאותו מעשה.
באותו זמן, יעקב אביו ממשיך לחיות בארץ כנען ומתייסר קשות על אובדן בנו האהוב; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים. השרוי באבל, מתקשה לראות אור והוא שרוי בחשכה גדולה; חז"ל מספרים לנו שנסתלקה ממנו רוח הקודש, שכן זו אינה שורה על אדם אלא מתוך שמחה. רוח הקודש, יסודה באור רוחני שבעזרתו אדם רואה מעבר למה שניתן לראות באור הגשמי.
חשך, שיכחה, הכחשה
כאשר האחים שבים הביתה, הם מספרים לאבא את כל הקורות אותם, כולל העובדה ששמעון נשאר שם כבן ערובה עד שיביאו את בנימין. באותו זמן הם גם מגלים כי הכסף בו שילמו עבור התבואה טמון בתוך שקיהם; וַיִּרְאוּ אֶת-צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם, הֵמָּה וַאֲבִיהֶם--וַיִּירָאוּ. אבל לא זה מה שבאמת מטריד את יעקב.
[לו] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת-בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה.
ראובן מציע את שני בניו תמורת בנימין, אבל יעקב אפילו לא מגיב להצעה מוזרה זו. הוא רק קובע חד-משמעית:
[לח] וַיֹּאמֶר, לֹא-יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם; כִּי-אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן, שְׁאוֹלָה.
נו טוב, אבל מה יהיה עם האוכל? מאיפה יביאו? ומה יהיה עם שמעון, יישאר בן ערובה במצרים?
אמרנו כבר שיעקב היה שרוי בחשיכה גדולה, והשרוי בחשיכה נוטה באופן טבעי גם להכחשת המציאות. אין לו מספיק אור כדי לראות נכוחה, והוא נוטה להיות בטוח שהמעט שהוא רואה זו התמונה כולה.
(בראשית מ"ג) א וְהָרָעָב, כָּבֵד בָּאָרֶץ. ב וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת-הַשֶּׁבֶר, אֲשֶׁר הֵבִיאוּ, מִמִּצְרָיִם; וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם, שֻׁבוּ שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹכֶל. התעלמות מוחלטת מכל מה שסיפרו לו כאשר שבו ממצרים ומן הדיון שהתנהל בעקבות הסיפור.
חז"ל מספרים לנו כי בעקבות האמירה ההחלטית של יעקב: לֹא-יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם, אמר להם יהודה, "המתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית". המפגש עם המציאות הקשה כבר יעשה את שלו. כעת, יהודה הוא הנחלץ לדון מול אביו.
[ג] וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה, לֵאמֹר; הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא-תִרְאוּ פָנַי, בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם. ד אִם-יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת-אָחִינוּ, אִתָּנוּ; נֵרְדָה, וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל. ה וְאִם-אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ, לֹא נֵרֵד; כִּי-הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ, לֹא-תִרְאוּ פָנַי, בִּלְתִּי, אֲחִיכֶם אִתְּכֶם.
יעקב, כדרכם של החיים בהכחשה, מתלונן על שגיאות העבר אף שכבר מאוחר לתקנן:
[ו] וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, לָמָה הֲרֵעֹתֶם, לִי; לְהַגִּיד לָאִישׁ, הַעוֹד לָכֶם אָח.
האחים, גם הם לא ממש מוצאים את עצמם והם משיבים:
[ז] וַיֹּאמְרוּ, שָׁאוֹל שָׁאַל-הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר, הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח, וַנַּגֶּד-לוֹ, עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; הֲיָדוֹעַ נֵדַע, כִּי יֹאמַר, הוֹרִידוּ אֶת-אֲחִיכֶם.
יהודה הוא טיפוס שקט וצנוע בדרך כלל ומניח לאחרים להסתדר בכוחות עצמם. רק כאשר הם לא מסתדרים בלעדיו, הוא נחלץ לעזרה ואף נוטל על עצמו אחריות מוחלטת.
[ח] וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-יִשְׂרָאֵל אָבִיו, שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה; וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ. ט אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ; אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים. י כִּי, לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ; כִּי-עַתָּה שַׁבְנוּ, זֶה פַעֲמָיִם.
רק כעת משתכנע יעקב לשלוח אתם את בנימין למצרים. בשלב זה גם מתחילה למצנץ אצלו מחדש רוח הקודש. כנראה, כאשר עושים את הדבר הנכון, אף שזה הפוך מהנטיה הטבעית, משתפרת הראיה.
יד וְאֵל שַׁדַּי, יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ, וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת-אֲחִיכֶם אַחֵר, וְאֶת-בִּנְיָמִין; וַאֲנִי, כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי.
המילה אַחֵר קצת מוזרה פה; למה לא אמר את שמעון? חז"ל רואים כאן רמז שיעקב התחיל לראות שצפויה לו הפתעה משמחת, אבל עדיין לא היה לו ברור מה בדיוק צפוי.
למצבו האישי לא התכחש יעקב אבינו מעולם; כל אותן שנים שחי בחשכה כתוצאה מאבלו, הוא ידע בדיוק את מצבו.
'מעשי אבות סימן לבנים' כידוע, רק שלמרבה הצער הבנים נוטים להתכחש לאבותם. אנחנו חיים בחשכה ונוטים בחריפות להכחשה. טוענים שחיים באור גדול, או לפחות בסתם אור.
הגיע הזמן שנתחבר למציאות, נודה שאנחנו חיים בחושך, כי הודאה זו היא הדרך היחידה המאפשרת להתחבר לאור, כפי שלמדים מיעקב אבינו.
ואז יהיה רק טוב לכל בני יעקב וגם לכל האחרים.