כבר לילות רבים אני עורכת מסע בזמן. לעתים, אני חוטפת תנומה קלה ומתעוררת ממנה בבהלה רבה. השעות בורחות ממני. כמו בתחרות ריצה, אני צריכה לתכנן את זמני. לא תמיד אני מצליחה. אולי זה הגיל, אולי זה הגעגוע ואולי זו הזיקנה שבבת אחת קפצה עלי.
קשה להיות אישה בגילי. כל היום אני אוכלת כמו ציפור. בוררת את מאכליי כדי לא לעלות במשקל. כל החיים שלי היו במרתונים של איזון משקל, שמירה על דיאטה. הצרת היקפים. התעמלות לא אהבתי לעשות. אני לא בעד הנפת רגליים וידיים. אני בעד הדברים שמתאימים לי. ספירת קלוריות. מאחר ולא הייתי בשלנית לא ציפו ממני ליותר מדי. אישי עליו השלום היה טורח עבורי ומקדיר קדרה מעניינת. איש אשכולות. אני כל-כך מתגעגעת אליו. חברות ארוכת שנים היא חברות אמתית. למרות שהיה שתקן וחסר השכלה, היו בו טוב לב ונדיבות סבלנית לבריות. מבוגר ממני בחמש שנים והיו לו עיניים שדרכן ראיתי את הזריחה כל בוקר.
מאז לכתו כל המחלות כמו אורחות לא קרואות באות לבקרני. פעם אני מרגישה מיחושים בלבי העייף ופעם אני מרגישה כיווצי קיבה. רק כוס חלב פושר יכולה לסלק את הכאב. אני מרגישה שבביתי הדל אני גלמודה. העצבות הפכה לדיירת קבע. לילה, לילה כשאני מניחה את רגלי על כסתות מוגבהות ועוצמת את עיני, באים זכרונות העבר משחרים לפתחי שאתן להן רשות להיכנס.
ככה, אני מרגישה שהעולם סובב סביבי מתחדש ומתעצם ואני לא חלק ממנו. איך שהוא אני נזרקת לשוליים. מנסה בכל כוחותיי להאחז ולא תמיד מצליחה. בכלל יש לרופאים בארץ שבניתי. כן, כן. אני בניתי את הארץ. הרמתי אבנים כבדות, קוששתי עצים וסללתי כבישים. הייתי חלוצה עם אידיאלים שהיום בני הנוער היו מכנים אותם ואותי כעוף מוזר. לרופאים ילידי הארץ שלי, אין סבלנות לאנשים מבוגרים שהזיקנה חובקת אותם כל בוקר מחדש. הרבה פעמים ראיתי רופאים צעירים מתייחסים לישישים ממני בצורה לא יפה. כשהערתי להם, גערו בי וביקשו: "גברת אל תתערבי!" והלב היה נחמץ מהעלבון וההשפלה.
אני לא אעשה הכללה. יש רופאים ויש רופאים. הם מסכנים עובדים כל-כך קשה בהצלת חיים. המשכורת לא גבוהה. מזמן הבנתי שבמקום בו שוררת האהבה יתנו הרופאים יחס טוב למטופליהם. לי יש רופאה שלא יודעת לדבר עם אנשים זקנים כמוני. היא תמיד חושבת שאני ממציאה מחלות כדי לצלצל אליה ולבלבל לה את המוח. אין לי כוח לטרוניות ולמחאות שלה. רק כשאני שומעת אותה, איך שהיא מתנסחת כשאני באה לבקרה, עושה לי רע. אבל כשבני הצעיר מצטרף אלי, היא מדברת איתו בנחמדות. היא עושה לו עיניים. מיפה את שערותיה. משוחחת עמו בקלילות רבה. עושה רושם שהיא מתחשבת בי מאוד ורק אני לא יודעת להעריך את מאמציה.
כלתי מזמן ביקשה ממני להחליף רופאה. אבל אני, תמיד מוכנה לתת עוד צ'אנס אחד. אני מרגישה בכל ביקור שאני לא אותה הישישה שבאה למדוד לחץ דם. כל ביקור במרפאה עולה לי הרבה מאוד כסף. כל השנים שילמתי קופת חולים. גם היום אני משלמת אפילו כפול מידי. את התרופות היקרות שלי, אני לא מצליחה להשיג בבית המרקחת של קופת חולים. אני משיגה אותן בבתי מרקחת פרטיים. תמיד את המקור ואחר-כך אני משלמת ביוקר. מה זה ביוקר? הרופאה שלי הפכה אותי ל"שפן ניסיונות". היא לא בודקת מה מתאים לי ומה עלול להזיק לקיבה. היא חושבת רק על עצמה. איך להפטר מזקנה נודניקית.
הרוקחים הפרטיים כבר מכירים אותי. "איך יתכן גברת נכבדה, שאת סובלת מאולקוס, מאנגינה פקטוריס, מלחץ דם גבוה, מהתקפי לב חוזרים ונשנים, מבעיות עם הכבד, הלבלב, התריסריון, בעיות הלימפה? לא יתכן גב' נכבדה, הכמוסות הללו נוגדות את אלו. אסור לך לקחת את אלו כי יש להן תופעות לוואי חמורות. אני לא מוכן לתת לך את התרופה הזאת, אני חושב שהרופאה שלך לא מכירה אותך מספיק. אין לך מחלה ממארת, ישמרנו האל. אז למה כל הקוקטייל הזה? את בחורה צעירה, מתנסחת בבהירות רבה. מזמן לא שמעתי עברית רהוטה כזאת... את מתלבשת בטעם טוב ובעידון רב. אני לא מבין למה להכניס אישה בריאה כמוך למיטה חולה?"
בעיני הכחולות אני עוטפת את מילותיו. המחמאות שלו עושות לי טוב. הכי אני אוהבת, שהוא דורש בשלומי, כאשר בני בא לבקרני. זה עושה לי טוב להרגיש חשובה למישהו. הבדידות שלי לא מרפה ממני. כמו בת לוויה נאמנה היא סוגרת עלי מכל עבר. כשהיא באה, אני מרגישה רפויית איברים. רגלי לא נשמעות לי. תחושה של כבדות גדולה נדבקת אלי כמו קרציה. אין לי כוח לזוז. הבדידות שלי מוצצת את האנרגיה מתוכי. מרוקנת אותי. אני מרגישה כמו צינור חלול שהוציאו לו את האוויר. ידי הקטנות. ידי הקטיפה הבהירות שינו מראן. הן נפוחות וגרומות. בהרות חן מעטרות אותן. עורן המקומט מזכיר לי תמיד שלא אחיה לנצח. ארבע שנים חלפו מאז שאישי הלך לעולם שכולו טוב. ואני מתגעגעת לצעדיו בבית. לניחוח מאכליו. אני כמהה לנוכחותו. מה אעשה ביום שלא אצליח לקום ממיטתי? איך אמשיך לחיות ביום בו אצטרך שישרתו אותי מבוקר עד ערב? השאלות האלה לא נותנות לי מנוח. אני טרודה בהן יום יום , שעה, שעה.
כשאני פותחת את החלון עם הנץ החמה. אני מגלה ציפור אפורת כנף גדולה שבאה לבקרני."צויץ, צויץ, בוקר טוב", היא אומרת.
ואני אליה לוחשת: "שלום לך ציפורה נחמדת". מושיטה לה קופסת פירורי לחם ומתבוננת בה כשהיא מכרסמת. היא לא פוחדת ממני. כבר שבוע ימים שאנחנו מנהלות שיחות בוקר. כשהיא מגיעה אלי לא כואב לי דבר. הנוכחות שלה ממלאת אותי. אני כבר לא לבד. פעם אחת הנחתי על כף ידי החשופה פיסת עור תרנגול מבושלת. הציפור הגדולה אספה בנגיעת מקור רכה את שללה ועפה. אני רואה אותה כל פעם כשאני מביטה אל החלון. היא מחזירה לי מבט מאמירי עץ הצאלון. היא חבויה בין ענפיו. אני מרגישה שהיא שומרת עלי וטוב לי שהיא שם.
כלתי אומרת שהנשמה יודעת מתי לצאת מתוך הבן אדם שהיא משרתת אותו. לנשמה יש כנפיים של ציפור. בתחילה היא מלווה את בן הלוויה שהיא צריכה ללוות. אני מרגישה ביטחון שהציפורה שלי שומרת עלי. בכלל לכלתי יש תובנות מעניינות על החיים. בגילגול קודם הייתה בת הנץ. בתו של מלך העופות. יש לה ראיה חודרת כזו לתוך הקישקע של הבן-אדם. כשהיא נוגעת בדברים בדייקנות רבה, אני גאה בה. יום אחד בבוקר לא הצלחתי לבלוע דבר. וירוס וירלי תקף אותי, כילה זממו בגופי הכחוש. הציפור שלי חגה סביב חלונות הבית המוגפים. שמעתי אותה קוראת לי: "צויץ, צויץ איפה את? צויץ, צויץ איפה את?" כשכלתי באה לסעוד אותי, היא פתחה את חלונות הבית. עם אור השמש המפציע חדרה אל ביתי הציפורה שלי. כמו משוגעת עפה מחדר לחדר לחפש אותי. פתאום כל הבית התמלא חיים: "צויץ, צויץ. כל כך דאגתי. צויץ, צויץ כל-כך חסרת לי". על מיטתי הניחה את טפריה והביטה אלי במבט עמוק.
כלתי התבוננה אל תוך עיניה של הציפורה שלי ויצאה מהחדר במרוצה. ככה ימים ולילות היתה עפה הציפורה שלי מבית מקדשי אל עץ הצאלון. נותנת לי כוחות ממעוף למעוף לזרום הלאה. ביום שעמדתי על רגלי ליד חלון המטבח ושרתי לה: "שלום לך ציפורה נחמדת. מעץ הצאלון באת לבקרני. שלום לך ציפורה שלי, נטעת בי כוחות חדשים להמשיך הלאה.
שבוע ימים אחרי. נפלתי למשכב. חדרי הבית הוארו בדמדומי ערב, כאילו השמש תפסה מקום טוב באמצע השמים ושלחה את קרניה לפזר חמימות רבה ואור גדול. על מיטת כלולותיי, בתוך כף ידי הגלויה כרסמה הציפורה פירורי-לחם. נגיעותיה דגדגו אותי. הסבו לי אושר ונחת. לפחות היא לא שכחה אותי..."