שבע שנים חיכה שמואל הספרי עם המחזה 'נתניה', ונראה שהציפיה הזו רק הפכה אותו ליותר רלוונטי. המחזה שנכתב בתקופת שלטונו של נתניהו (ומכאן גם השם 'נתניה'), ומתרחש בחגיגות החמישים למדינה, מדבר, כמו תמיד במחזות של הספרי, על התמוטטות ערכית בחברה הישראלית. גם הפעם הספרי ממשיך לחטט לנו בקרביים ולהבליט את המחלות שלנו.
אפשר לאהוב או לא לאהוב את הספרי, אבל אי אפשר להתעלם מן היכולת שלו לעמת אותנו מול עצמנו במלוא כיעורנו. גם אם לא תמיד המחזות שלו מגובשים ומהודקים, הוא מצליח ''להביא אותה''.
גם כאן מהווה בית אבות בלה מזוקן, על חוף ימה של נתניה, משל למתרחש במקומותינו. חגיגות היובל למדינה ונתניהו, שהחל כבר אז להפריט כל מה שזז - מהווים שחקני רקע המניעים את העלילה.
ההפרטה ובעקבותיה הקפיטליזם הפכו את בית האבות לנכס נדל"ני שווה שכרישי נדל"ן חומדים אותו. וכך, בעל בית האבות, יהודה בוארון (אורי גבריאל) שהוא מזרחי וש"סניק, כלומר דתי עם כיפה שחורה, סופר את הימים שהזקנים השוהים בו כבר ימותו כדי שהוא יוכל "לעשות מכה". אלא שלחרדתו הזקנים שוברים את הסטטיסטיקה ומסרבים למות.
בתוך כל זה נפרשת פנורמה עגמומית של יחסים בין הזקנים לבין עצמם - יוסי גרבר, רבקה מיכאלי, אלברט כהן, רוזינה קמבוס וניסים זוהר - המגלמים גלריה של דמויות שבירות ונוגעות ללב.
הספרי מפגיש אותנו עם מושגים כמו ארעיות החיים, 'אל תשליכנו לעת זקנה' ועם הזיקנה שלנו עצמנו האורבת בפתח. כמו תמיד במחזות שלו עין אחת בוכה ועין שנייה צוחקת. וכשכל זה מתרחש על-רקע חגיגות החמישים למדינת ישראל, שחרתה על דגלה ערכים כמו 'סולידריות, שוויון וחמלה' - הציניות, האכזריות ופשיטת הרגל המוסרית רק מודגשים.
יש ב'נתניה' לא מעט מגרעות. המחזה לא מגובש, העלילה לעתים מתפזרת, גם הדמויות נטולות מימד של עומק ומורכבות, אבל הדיאלוגים השנונים של הספרי והמשחק המשובח של רבקה מיכאלי, יוסי גרבר, ניסים זוהר ואלברט כהן הופכים את 'נתניה' ל-90 דקות של כיף גרוטסקי.