היא רוקדת סביב עצמה. עיניה עצומות. חיוך זעיר מבצבץ משפתיה .עיניה נפתחות אל העולם כאשר מניפת ריסיה מסוככת עליה. המוזיקה הפנימית העולה מתוכה מרקידה אותה בעוצמות שלא ידעה קודם. ידיה משחררות צעיפים מוזהבים וצבעוניים מנענעת אותם בתנופות של סיחרור מעגלי. עיניה עוקבות אחר התנועה הצוחקת אליה במשובת נעורים. המוזיקה מטלטלת את גופה הצעיר. שערותיה מתבדרות בהנף הצעיפים. היא שם מחוללת על הרצפה של חדר המגורים ואין איש זולתה. החיוך מתפשט אל פיה פוער אותו אל הצלילים. כשהיא רוקדת היא רואה בבהירות. הזריחה שבאה מתוכה מרטיטה את איבריה. החיים זורמים למרות הכאב היומיומי הזה שצובט בלב. למרות היותו שם. הזריחה הבוערת מעיניה מובילה אותה כמעוף של ציפור לדאות בדמיונה מעל הבתים הגבוהים, מעל אמירי הצמרות. חיוכה סוחף ודאייתה כאנפה לבנה בשמים מעוררת פליאה.
והיא שם טווה חיוך של זהב בריקודה המסעיר. אל יד ימין המסוחררת בתנועות הצעיפים העולים ויורדים מצטרפת עתה יד שמאל ויוצרת הילת אור. הידיים מחוללות בקצב מדהים. שומרות על אחידות והצעיפים המוזהבים יוצרות בחלל החדר רטטים של שברירי אור. היא שם במרכז החדר עוקבת אחר המוזיקה המתפרצת מגופה. רגליה משתחררות והיא רוקדת. ואיזו עוצמה יש לריקוד המשחרר הזה.
עיני השקד של לונה לא רואות דבר. לונה רוקמת וסורגת צעיפים. הידע הזה בא לה בירושה מסבתה ברכה עליה השלום. אשת פעלים היתה. היא סורגת במסרגה אחת צעיפים מדהימים ביופיים. ובשתי מסרגות העיניים הקופצות משיפוד לשיפוד יוצרות דיאלוג מעניין. לונה מרגישה את הצעיפים שהיא סורגת ורוקמת. כשהיא מניחה אותם על לחייה היא יודעת. המלאכה הושלמה.
לונה מתגוררת בבית שקירותיו מתקלפים. בדרום תל אביב. פקידי העיריה לא ממהרים לדרוש בשלום האזרחים המתגוררים שם. אבל למדידות החדרים וחדר המדרגות הם באים בעיתוי מיוחד. מודדים והולכים. רושמים מה שרושמים ואחר מחייבים את אותם האנשים לשלם על מרחב מוגן שלא קיים. על מעלית שאיננה ועל חדר מדרגות מזוהם. "למה?" אני שואלת. ולונה מזדקפת ואומרת בלחש: "הברז דולף אצל גברת שמחה כבר יותר מחצי שנה. כתבנו מכתבים לפיקוח, הזמנו את המוקד ואיש לא בא. המים שזורמים בלי נתיב. לא חבל על הזרימה הזאת. בסוף יחייבו אותנו האזרחים שגרים כאן שלא היינו מספיק ערניים. אף אחד לא מתייחס אלינו. עיריית תל אביב עוסקת בשכונותיה הצפוניות של העיר. ומה עלינו? בואי תראי את הבזבוז הזה של המים. אני לא צריכה להשקות את הצמחיה שלי בחצר. הלואיזה והלימונית צומחות ממי- גשמים ומהברז הדולף של גב' שמחה. הברז שלה משקה את החצרות של כל השכונה. חבל על הזמן. זו עיריה שאין לה לב לתושביה." בעודה מדברת עובדות ידיה בלא הרף. היא סורגת צעיפים.
"למי את סורגת את הצעיפים האלה?"
והיא עונה בשקט, בשקט: "אני רוצה שתצטרפי אלי. עוד מעט יגיע מושיקו. ילד מתוק הנכד של גב' שמחה. אני מחכה לו. רק יגיע ונלך." התבוננתי בעליבות הבית. צמצום מינימלי של ריהוט. מיטה אחת שולחן רעוע העומד על שלושה רגליים. יציבותו לא משהו. שני כסאות צהובים של כתר פלסטיק. ארבע תמונות דהויות על הקיר בחדר המגורים. ולונה כקוראת מחשבותיי אמרה פתאום: "זו סבתא רבה שלי ברכה עליה השלום. לימדה אותי בגיל מאוד צעיר להשתמש בכשרון המשפחתי. לרקום, לתפור, לסרוג באמצעות הידיים שלי שרואות. אני לא מוגבלת. אני רואה דרך הרגליים והידיים שלי את הדרך. אלוהים שומר עלי יחד עם סבתא ברכה שלי. שניהם המגינים שלי."
שתי נקישות עמומות על הדלת היו סימן מוכר ללונה. "זה מושיקו". אמרה וחייכה. הניחה את מסרגותיה על ברכיה. פתחתי את הדלת לילד בן עשר שהחזיק בידו זר פרחים שקטף עבור לונה.
"שלום לונה" הוא התקרב אליה כשהוא מחייך. "הבאתי לך משהו". הוא הניח בידיה זר שושנים. עטופות במטלית לחה.
"זה מהבחור החדש שבא לטפל בגינה של הדודה שלו, נו זה הגבוה הזה. לא זוכר איך קוראים לו. לא חשוב. ראיתי אותו קוצץ את הגבעולים היבשים. וביקשתי ממנו פרח אחד בשבילך. והוא הביא לי שלושה ועטף אותם במטלית שלא תדקרי."
"חמוד". אמרתי.
"אה לונה, בחוץ יורד גשם. לא יודע אם נוכל ללכת היום."
"מה שונה היום הזה שארובות השמים נפתחות, מימים קודמים שהלכנו בהם והיו סערות ועצים נטו ליפול?"
"אז נלך". אמר מושיקו.
"בטח שנלך". לונה קמה מכסאה. הלכה בצעדים בטוחים אל מעילה התלוי. בדקה את אמרת צווארו. בצעיף צמר שסרגה לפני שנים. עטפה את ראשה. את ידיה השחילה אל שרוולי המעיל. ואחזה בשני תיקים בינוניים דמויי עור חומים. ואמרה: "הבה נלך".
פתחתי את הדלת וגשם זלעפות ניתך ארצה. "אתם לא הולכים ברגל. אקח אתכם במכונית שלי... למה להרטב? לאן שצריך ללכת המכונית תסיע אותנו. בבקשה לונה. בבקשה". הבטתי בעיניו של מושיקו. והוא אמר לי בפסקנות: "מה שלונה תחליט".
במקום לענות לי. היא פתחה מטריה קטנה. עשיתי סימן למושיקו ללכת לכיוון המכונית שלי. פתחתי אותה ממרחק. מושיקו השתחל פנימה וסגר אחריו את הדלת.
"אני רוצה להריח את ריח הגשם." שמעתי את לונה אומרת.
"אפתח לך חלון בעת הנסיעה. אני מבטיחה". פתחתי את הדלת ועזרתי לה לשבת במושב הקדמי לידי. את שני התיקים הכבדים שלה הנחתי ליד מושיקו. וביקשתי הדרכה ממושיקו לאן לנסוע.
לונה תפסה פיקוד. היא הדריכה אותי איך להגיע לרחובותיה הצרים של שכונת הארגזים בדרום תל אביב. בחשכת הלילה המאפילה בצריף מט לנפול עמדה חבית גדולה בוערת באש ולידה בבגדי סחבות בלויים התגודדו אנשים מבוגרים. חלקם חבוקים עם בקבוק משקה ביד. מלטפים אותו כמו תינוק. חופנים אותו כאוצר יקר. שומרים עליו מכל משמר. הנשים חייכו אל לונה. הן הכירו אותה. שנים היא באה אליהם. מארחת חברה לבדידותם. בעזרת מושיקו ובעזרתי חילקנו את צעיפי הצמר הרחבים שסרגה לונה לכל האנשים שם. לא היה איש שלא קיבל צעיף. הצינה שבאה מבחוץ לא יכולה היתה לגבור על החמימות של האנשים אליה." את מלאך משמים", אמרה לה אחת הנשים שפתחה את פיה וגילתה לכל הנוכחים, פה נטול שיניים. מערה חלולה. מעיניה זלגו דמעות והיא קמה לחבק את לונה. ואיש אחר אמר. "לונה, צריכה לקבל פרס על המעשים שהיא עושה. אף אחד לא יודע. שנים אני מכיר אותה... תמיד באה לפה כמו השומרוני הטוב... זה השומר עלינו שלא נתקרר בחורף הנורא הזה."
"זה רוברט, בא לכאן כמלח באיזה אוניה. התאהב בבחורה ישראלית. עזב בשבילה משפחה וארץ. אחרי שנה זרקה אותו. חי מהיד אל הפה. יש כאן אנשים טובים. אני באה בשבילם לתת להם משהו שיחמם אותם בקור המקפיא הזה."
"היו שם קרוב לעשרים וחמישה אנשים. איך ידעת את הכמות. כמה לקחת?" מושיקו התפרץ בטרם ענתה. "עשיתי בדיקה קודם. שאלתי את רוברט, אם יהיה סיכוי שיגיעו יותר. ורוברט אמר שהוא לא בטוח. לפעמים מגיעים פחות. לפעמים יותר."
לונה פתחה את התיק, "לשאלתך נשארו עוד שני צעיפים. תמיד אני לוקחת יותר. גברת יהודית, מחר בשעה 01.00 תוכלי לבוא לעזור לנו לחלק את הצעיפים בכיכר של אגם... יש שם בני נוער- וילדים שמאוד קר להם. תרצי לבוא איתנו?"
לא הספקתי לענות. הרגשתי את הדמעות בגרוני. ומושיקו התפרץ כמו ילד: "זה בדיזנגוף סנטר".
הנהנתי בראשי ואוספת בכל כוחותיי את הבכי שאיים להתפרץ: "אבוא. בשעה שתאמרי לי."
הבאתי אותם לביתה של לונה. מושיקו ישן בביתה בימי החלוקה. בשמיכת פוך כיסתה אותו. בחדר השני הציעה את מיטתה. אחר פנתה אלי ואמרה: "אני שמחה שבאת. מחר בשעה 24.30 אמתין לבואך".
כיכר אגם. בימים טובים יותר ידעה הנאה צרופה. היום אין מים בכיכר ואין שילוב של אורות מנצנצים המקיפים את המים. חוסכים. אנחנו מדינת חיסכון. כל היום תשמע איך אנחנו חוסכים. רק באלימות מצטברת אנחנו לא חוסכים. בעל מכה את אם ילדיו. בעל רוצח את רעייתו ההרה בחודש תשיעי. הורים מכים מורה בשדרות. רק באלימות אנחנו לא חוסכים. בתוך הבריכה הריקה מצטופפים ילדים קטנים בעיניים טרוטות מביטים אלי. בני-נוער בסמוך אליהם מחבקים אותם להבריח את השדים השחורים הקפואים הבאים לאסוף אותם כל לילה. את חלל הברכה הם מכסים בקרטונים רחבים שנזרקו מהמסעדות הסמוכות למקום. בשביל צלחת אוכל, סיפרה אחת הנערות, היא רוחצת סירים שחורים מטיגון.
הארוחה הזאת ביום מחזיקה אותה חזק. היא אוכלת הכל. גם אם האוכל נחמץ מיום קודם. היא אוכלת כדי להשתיק את פטפוטיה של הבטן המציקה. וילד אחר ברח מהבית ביפו, כי לא נשאר מקום בגופו מהחגורה המצליפה של אבא שלו. הוא ברח אל החיים. הוא רוצה לחיות. קשה לו. הוא הלך לפקידת הסעד שתעזור לו והיא הלכה להתייעץ בשבילו. הוא לא חיכה לה ועזב כלעומת שבא. חי מהיד אל הפה. לפעמים עוזר בשוק הכרמל לאחד הרוכלים. ואז גם אוכל איזו מנת פלאפל הגונה.
הבאתי לילדים האלה מה שאמא יכולה להביא: צלחת מרק עם עוף וירקות מזינים. מושיקו עזר לי לחלק לילדים את האוכל. פחדתי כל הזמן שהסיר יגמר ולא יהיה לי מה לתת. אלוהים, בכיתי בתוכי. עשה שהסיר לא יגמר. עשה שהם ישבעו. חילקתי להם מנות גדושות באוכל חם שיחמם את האיברים הקפואים שלהם.
ביקשתי מהם שיאכלו לאט וירגילו את הפה אל האוכל החם. בינתיים חילקה לונה את הצעיפים והילדים התעטפו בהם. סלסולי הדים חמים יצאו מפיהם. הילדים אכלו ואני התבוננתי בהם בוכה מבפנים. ידה של לונה לפתה את ידי הימנית. היא הרגישה. היא לא רואה והיא מרגישה כל דבר.
"שלחנו מכתבים למחלקת החינוך בעיריה. שיעזרו לילדים האלה. את יודעת, לחתולים יש יותר מזל מאשר לילדים האלה. החתולים מקבלים אוכל כל יום, מישהו דואג להם. אם זה ברחוב יהושע בין נון, ואם זה ברחוב הטייסים או בשדרות החייל. לחתולים דואגים. לילדים האלה הנתונים בחסדי אדם איש לא דואג. את מכתביי העבירו ממחלקה למחלקה. עד שנמאס להם מטרטוריי וכתבו לי תשובה לקונית. הנושא בטיפול. כל חודש אני מנדנדת להם. ילדי השכונה כותבים מכתבים והנושא בטיפול. ככה חצי שנה. הנושא בטיפול."
אחד הילדים אמר שבבית אשנטי מלא עד אפס מקום. אז הם מעסיקים את עצמם בעבודות מזדמנות ונפגשים ליד בית תמחוי לאכול משהו. והעובדות נותנות להם ביד רחבה. מעמיסות על הצלחת. רק שיאכלו, כי הם צריכים לגדול.
לילי אחת הנערות סיפרה, שבפעם הראשונה כשלונה פגשה בהם, היא הזמינה אותם לביתה. הם היו ששה.הם באו וראו שגם ללונה אין. ולא יכלו לחיות על חשבונה. ללונה יש מה שאין להרבה אנשים במדינה שלנו אמרה: "יש ללונה לב, לונה היא אדם".
מושיקו הוציא את מפוחית הפה שלו וניגן. לונה שרה בקול מלאכי בשתי שפות בעברית ובאנגלית:
Wherever you go
Whatever you do
I will be right
In waiting for you
Whatever it takes
Ho, how ma I brings
I will be right
In waiting for you
היכן שתהיו?
היכן שתעשו?
אהיה עבורכם.
אחכה לכם.
לא משנה כמה זמן זה יקח
תמיד אחכה לכם
אבטיח ואקיים.
אהיה הקול הזועק שלכם.
היכן שתהיו?
היכן שתעשו?
אהיה עבורכם
ילדי מלאכים.
מושיקו גילה סימני עייפות. נפרדנו מהילדים. בדרך נהגתי לביתה של לונה. מושיקו ישן במושב האחורי ולונה זמזמה את שירו של בראיין אדמס באנגלית. "המילים כאילו נכתבו למען הילדים האלה, שגורלם לא מזיז לאף אחד. הנושא בטיפול. כבר חצי שנה והביוקרטיה חוגגת." לונה זימזמה ואני נתתי דרור לדמעות שלי. כמי שמרגישה תמיד, היא אמרה:"גם אני בכיתי כמוך, אחרי הפגישה הראשונה... אך החלטתי לעשות. כמו שאת החלטת הערב לעשות. לא סיר אחד הבאת. מושיקו אמר לי שהבאת אוכל לגדוד. ארבעה סירים גדולים ותראי לא נשאר כלום מהם."
אמרתי בבכי: "אמי עליה השלום, היתה אומרת שסיר שלא נשאר בו האוכל, הוא ברכה. הבאנו ברכה לאלה שאכלו היום מהם. שאלוהים ישמור עליהם. אתפלל לשלומם של הילדים האלה ואכתוב עליהם, שאולי למישהו יזיז משהו בלב האטום הזה ויפתח את לבו ואולי כך אוכל לעזור לך במאבקך לעזור לילדים ולאנשים חסרי הבית שפגשנו קודם."
שבועיים לאחר מכן, התפנה מקום בבית אשנטי וילדה מתוך החבורה התקבלה אל הבית החם ההוא. שני ילדים נוספים התקבלו לפנימיה בצפון תל אביב. ועדיין הנושא בטיפול זוחל כמו צב.
מיק בן הדודה ליזט המתגוררת בשכונה של לונה, קנה לה מתנת חיזור. שלושה צעיפי משי וקשמיר. הוא ידע שהיא אוהבת צעיפים. אך ברגע שנגעה בהם חשה מכוות בערה ומשכה את ידיה וצעדה לאחור. הצעיפים נשמטו אל הרצפה.
"מה קרה? נבהל הבחור.
"אלה לא צעיפים. יש להם עור מחוספס וטבעות צהובות עוטרות אותו. והשני קווים שחורים מתעגלים ממנו כמו כידונים משוננים על-רקע אדום, והשלישי הרקע ירוק, אך יש בו נקודות גדולות וקטנות בצבע חום בהיר וחום חזק."
"אלה צעיפים העשויים מבד קשמיר יקר. תגעי בהם". פנה אלי.
לונה נחרדה וצעקה בקול מפציר: "לא.לא. אל תגעי בהם את אשת אור. אל תגעי בהם. אלה לא צעיפים. אלה נחשים. נחשי- השטן."
"ממי קנית אותם?" שאלתי. הבחור המבוהל. גמגם. לונה אמרה לו שנבוא איתו להחזיר אותם. רק שנהיה בקרבת עין. ואם הרוכלת לא תרצה להשיב לו את כספו, שישאיר לה אותם. ואם תנסה לפתותו שישאיר אצלו את הצעיפים, שיגיד לה אהובת נפשי נסעה ולא תזדקק להם.
מיק הלך להחזיר את הצעיפים שרכש עבור לונה. "איך ידעת את צבעיהם של הצעיפים?"
לונה חייכה והביטה אל צעדיו הרוחקים של מיק. "כי סבתא ברכה אמרה לי וגם ביקשה לשמור עליך. לא כל האנשים טובים בעולם. יש גם רוע משוחרר שמנסה להזיק כמו אותה מכשפה שמנסה לשכנע את מיק.
"וואו, איזה צבעים יפים יש לצעיפים שלה. הם מתנפנפים ברוח. אחד לצד ימין ואחד לצד שמאל. ומיק משאיר לה את הצעיפים והולך." אמרתי בשקט. לונה לפתה את ידי ואמרה: "הוא מגיע מאוכזב." מיק ישב על ספסל הפונה אל מתקני- השעשועים בגינה הציבורית בשנקין.
כשקרבנו אליו. ארשת פניו היתה סמוקה. "נו, איך היה?" - הייתי סקרנית. ומיק התעלם מהשאלה. ופנה ישירות ללונה."לא רצית את מתנתי. היא באה מהלב.".
לונה שיחררה את ידי ונגעה בכף ידו.
"רציתי אותך. בלי מתנות חיצוניות. ומה היתה תשובתה?"
"היא לא רצתה להחזיר לי את הכסף. אז השארתי לה את הצעיפים המרהיבים ההם וכשהסתובבתי ללכת. אמרה לי: 'אהובתך לא נסעה, אהובתך כאן'..."
"ידעתי, היא מכשפה. בדיוק כמו לפי אזהרתה של סבתא ברכה. צעיפים רק אני מכינה. בוא אהובי אסרוג לך את הצעיפים היפים שתרצה."
"ומה לך? ואני רציתי ליפות אותך בצעיפים מרהיבים."
לונה חייכה ואמרה:"אתה הצעיף המרהיב שהחיים יכלו לתת לי. אין לי צורך באחרים."