קשה לכתוב אחרי עמונה. הלם הפוגרום אינו נותן מנוח. לא רק לנערים שגולגולותיהם רוצצו על-ידי רעולי-קסדה. לא רק להורים שמדירים שינה מעיניהם מחרדה לשלום בניהם ובנותיהם. לא רק לבנות שאבריהן האינטימיים חוללו על-ידי אכזרים. גם אלו שעבדו את מולך "שלטון החוק" חשים זוועה. גם אלו שאמרו אמן לכל מה ששליטי הרפובליקה הישראליסטית הראשונה עוללו, פתאום צובטים עצמם. אי אפשר למחוק באחת שיאי סאדיזם המוני כזה מה-cache.
לרבים זו חוויה מכוננת. פתאום נראית התהום. לתמימים שבינינו, נפל אסימון: 'אולי באמת הישות המפַגְרֶמֶת הזו היא סיכון קיומי?'. אמנם, מאז אוסלו היה ברור שמשהו איום מתבשל. אומנם זרזיף חשד זה נהפך לשטפון גדול מאז גנב שרון את דעת הציבור, סובב את הבולדוזר ב-1800 והחל לדרוס, לעקור ולעקר בשיטתיות את ישראל. אבל בעמונה התברר שהטירוף אינו אזהרה לעתיד, אלא ארוע מוחי כלל ישראלי, כאן ועכשיו. ארוע שמכה, דורס, שובר, מרוצץ, קורע, מתאכזר, והכל באטרף. והכל על ילדים. ילדים וילדות. זכים ותמימים. ישרי דרך וחסרי ישע.
אך בל נטעה ונשקע בסימפטום בלבד. אסור שבכי הילדים, ראשם המדמם, אבריהם הקרועים, ואנושיותם הדרוסה, ינעלו אותנו על האכזריות בלבד. פוגרום לא "קורה" סתם ככה. מישהו יוזם ומשגר אותו. מישהו בונה את הזירה ומכניס לשם את הקלגסים ואת קורבנותיהם. אין מצב שלא היתה כוונה. ואם יש כוונה יש מכוון. והמכוון הרי התכוון להשיג משהו. וזאת יש לברר ולהבין.
לכאורה, לברור כוונה כזו צריך ועדת חקירה. אבל כאן האמת ברורה כשמש. לגילוי זה חבל על הזמן והכסף של הוועדה. האמת ברורה וקשה. קשה, כי רק הכוונה שתִזְמְרַה את הפוגרום בעמונה רעה מהפוגרום עצמו.
מהי אותה כוונה? ובכן, הכוונה, כפי שמתברר מפתרון תשבץ הפעולות שהובילו לפוגרום, היתה לשבור. לשבור את רוח היהודים. כן, לשבור (יו, צובּרֶכְן!). לשבור כך שלפינוי המאחז הבא יספיק פרש פרקליטות אחד. הוא רק יופיע וכל היהודים יתאדו מפחד ויתנדפו מה"מאחז הלא-חוקי" לכל רוח.
איך לשבור? - פשוט מאוד: לייאש. נוכיח להם (ל"מתנחלים") ששום דבר לא יעזור להם. שאין שום אפשרות להשתחרר מלפיתת החנק. שאנחנו (האליטה שעל הברז) יכולים לבצע עבירות כנגד החוק והמוסר וההגיון, אבל יש לנו חסינות. הם יכולים לזעוק עד לב השמים, אך לא יהיה מי שישים לב. שרון צפצף עליכם בנחישות וברגישות, אנחנו נצפצף בסאדיזם מוחצן (כדברי נאום רחבעם הידוע). לאור היום. ואת זה נכניס לכם טוב טוב לראש.
ולמי שלא תפס את זה בקטיף והגיע לעמונה, אז נסביר את זה בְּאלה בראש, ובמקומות הכי רגישים. נשתולל חופשי חופשי. נרוצץ גולגלות בפרהסיא. ללא מורא כלשהו. נשפיל ונבזה בנות, ונגרום להן טראומת אונס. אבל, נעשה זאת לעין המצלמה. כך תפנימו שאין מצב שמישהו יקום לטובתכם. חשבתם להסתמך על החוק? הבג"צ? הפרקליטות? החיילים שלכם? השוטר? התקשורת? ארגוני זכויות? העולם הנאור? ההגיון ('יש לנו אויב משותף') - תשכחו מהכל. אנחנו רומסים, ואין, ולא יהיה, מושיע. נָדָה. חשבתם שבאמת אנחנו מפנים אתכם בבכי בקטיף ובחומש? -- הצחקתם אותנו. הבכי היה מרוב צחוק לתמימות שלכם. וכו' וכו'.
רוצים לצלם? - בבקשה. רוצים לרשום מספרי שוטר? - בבקשה. הרי גם אם תצליחו, אנחנו - הגבי-גזיתים והאמנון-אברמוביצ'ים, אנחנו הרי נסביר לציבור מה הוא רואה. אומנם ניקח את הסרטים שלכם ואת התמונות שלכם, אבל אנחנו נפרשן אותם. אז מה אם הסרט יַראה את השוטר איל דניאל מרים ומוריד את האלה בקצב 8/דקה. אז מה אם סרט הקול ישמיע פיצפוץ גולגלות של ילדים, הרי אריה עמית "יסביר" לישראלי מה הוא רואה ומה הוא שומע. הרי חיים רמון יעלה על נס את הסבלנות של "כוחות הביטחון" שמאפשרים לילדים עוד לנשום באלונקה. והחיים-יבינים כבר יעשו סרט על אלימות הילדים שנתנו "נגחות" אכזריות לאלה של השוטר איל דניאל.
והישראלי לא ישאל שאלות. הוא הרי מאולף. מאולף לזמר פתרון אחד לכל בעיה בעולם: "קדימה, הינתקות". ואנחנו יודעים את נפש הישראלי ויודעים לאלף אותו. לאלף את הדור שיקבל פני כלב.
סריג הרשע הישראליסטי רואה את הישראלי המצוי ככלב. תפיסה זו היא אבן בנין מרכזית בהינתקות בכלל ובפוגרום עמונה בפרט.
לגויים יש 'מצעד איוולת', לנו יש 'סריג עיוולת'. ב'מצעד האיוולת' מוסברים כשלים מונומנטליים במערב. ויטנאם למשל. אך בישראל זה אחרת. ישראל מובלת ל"הינתקות" (התאבדות) לא מתוך איוולת. איוולת מצמצמת לטפשות ולטעות, ואצלנו זה בכוונה. ההינתקות לא נעשתה מתוך איוולת אלא מתוך עיוולת. הרי היה ידוע מראש שהיא תביא את הקסאם על אשקלון, נתב"ג וכפר סבא. אז מה? הרי ידוע מראש שגירוש היהודים יסתום את הגולל על האפשרות לאיזשהו שלום במזרח התיכון (כי הערבים הרי עושים שלום עם אויבים, אך לא עם משוגעים!), האם זה שינה במשהו? סריג הרשע הישראלי ידע מראש ותכנן מה הוא הולך לעשות בעמונה, אך עשה זאת. אין כאן התחלקות מתוך איוולת.
אבל זה הרבה יותר מכך. בעמונה היתה כוונה אך גם ובעיקר: פרהסיא. הכל נעשה בגלוי. בהתרסה. בדריסת האדם. וכאן קבור הכלב! את היס"מ אפשר לשסות בילדים כשסה אמסטף בקרבות כלבים. את חיילי צה"ל אפשר לאַלֵּף לא לשאול, ככלבים. ומה על העם בכלל? אותו אפשר לאַלֵּף לשנוא. אין כמו דברי איל ארד ל-'פ.' להמחיש את היחס הכלבני לאזרחי ישראל (ציטוט טנטטיבי). וכה הסביר איל ארד: "אני באופן אישי, די מרחם עליכם (המתנחלים, ג.א.), אבל אני עושה את תפקידי. עד עכשיו הייתי צריך לוודא שישנאו אתכם כמו ערבים, ואת זה בצעתי בהצלחה. עכשיו המשימה שלי היא לדאוג שישנאו אתכם יותר ממחבלים. ואני מתכונן לעשות את המשימה שלי במקצועיות". ואם נשאר במקצוע, אין ספק שאת עיקר האילוף יעשו כלבי השמירה של הדמוקרטיה (אריה גולן, רפי רשף, ערוץ 2 ושאר שומרי האתרוג). זה הרי יעודם.
ופרויקט עמונה תוכנן ברוח זו: את ה"מתנחלים" (שם כללי בתקשורת הישראליסטית לאובייקטי ההשנאה של איל ארד) נאלף להבין שהם קשורים, מבודדים ואבודים. את שאר העם נאלף להבין שה"מתנחלים" הם חיות טרף מסוכנות ולכן הם קשורים, ואת החיות האמיתיות - את האמסטפים שאת דעתם הטרפנו על ריח של ילדי "מתנחלים", אותם נשסה במתנחלים הקשורים. נשסה ונציג כקורבנות. דרך כלבי השמירה של הדמוקרטיה, כמובן.
אבל משהו השתבש. הפוגרום יצא מכלל שליטה. בעצם, משהו נוסף לא עבד: הילדים שברו את הכלים. והכל מתחיל בהם. הם ספגו את המכות, אבל לא החזירו (איפוק זה כוח?). הם גם נשארו בחיים - אומנם חבולים ומדממים, אבל גם לא איבדו צלם אנוש. וגרוע מכל - שומו שמים - הם גילו צלם אנוש אציל מהו! זה טורף את הקלפים (הכלבים?).
זה שגלי אלימות ופוגרומים יוצאים מכלל שליטה, זה לא חדש. כך היה בטימישוארה של צ'אושסקו (מה שהביא בסופו של דבר לנפילת הרודן ולתלייתו). כך היה בכיכר טיאננמן בסין. מי שלא יעשה צעד מיותר (ובאמת, באלפי 'להבדיל'!) ימצא אפילו הוכחה בפוגרום ידוובנה, ב-10 ביולי 1941. שם, הרשו הנאצים ימ"ש לפולנים המקומיים - ימ"ש - לפרוע ביהודים העיירה, אך למרבה התדהמה, אפילו הם לא שיערו את גודל הטבח שיעשו אלו שיכנסו שם לאטרף (וזה היה לפני ועידת וונזה ומחנות ההשמדה)!.
אך כאן, בעמונה, דווקא הפרהסיא, זו שהיתה ליבת "התרגיל המבריק", דווקא היא פעלה כבומרנג. בומרנג שגם גילה את גבורת הנערות והנערים וגם חשף את האכזריות ה"ממלכתית". פתאום, כל ההסברים המאלפים על "אלימות המתנחלים", על "שני הצדדים...", על "סכנת החיים לשוטרים" ועל "שלטון החוק" נראים מגוחכים. פתאום נחשף למה מתכוון האתרוג כשהוא קורץ ל"אפס רגישות" וממחיש למה התכוון ניסו שחם בהימנון "החרא עליהם, שישרפו"; ההימנון אותו פיזם לפקד רוני אוחנה בכפר מימון.
בעמונה נפתחו ראשים. תרתי משמע. אך גם נפקחו עיניים. מעמונה רואים בברור: בית יהודי אחד לא שווה 2 טון דמעות תנין של לגיון יס"מ (יא-ס"מ?) שלם. כל המאמץ לסחוט כמה טיפות צער ממכונות ריסוק יישובים יהודיים מוביל לצער גדול ומסוכן בהרבה, ולמבצע הבא שבו כבר לא צריך להציג צער כלל! וגם אילו היה איזשהו קורט צער - אמיתי, אורך חייו כקליפת השום!
לכן, אם האילוף לשנאה בפוגרום עמונה לא המריא, ואם ההתלהבות שבאמוק ההריסה לשמה - נתקעה, ואם באה התפכחות, ואם הנוער הנפלא מעורר מחדש בישראלי את יצר החיים, לא מן הנמנע שפוגרום עמונה ישחזר את ה'נהפוך הוא' של 'קללת בלעם' בתולדות ישראל.