שני "סיפורים" מעניינים תופסים את שולי הכותרות: האחד סיפור עסיסי על מנהל משרד ראש הממשלה בצפון, איש ששמו אלי דהאן, "פעיל ליכוד לשעבר ומקורב לעמרי שרון" (על-פי הגדרת אתר Ynet), אשר הסתבך בחובות של מיליוני שקלים לחלפני כספים.
בין המעורבים בפרשה, באופן פסיבי, הוא סגן שר התמ"ת אלי אפללו. האיש, ככל הנראה, "ניצל את מעמדו והשתמש במשרד ראש הממשלה כדי לקדם עסקים פרטיים..", לפי אותו אתר. האיש הוא פעיל ליכוד לעבר, אשר "ערק" לקדימה ולטענתו הובטח לו אחרי הבחירות כי "יקבל תפקיד של מנהל מחוז במינהל מקרקעי ישראל". בינתיים האיש נעלם, המשטרה פתחה בחקירה וממשרד ראש הממשלה נמסר כי ככל הנראה לא ישאר בתפקידו לאחר שימצא.
לפני מספר ימים פורסם כי קונסול ישראל במיאמי, איש בשם ד"ר יצחק בן-גד, גרם למבוכה כאשר פרסם מאמר נגד סוריה ובו תיאר את הברבריות של הסורים כ"ילדות המחסלות נחשים בשיניהן ולוחמים החונקים גורי כלבים ושותים את דמם". התבטאותו זו חייבה את משרד החוץ להתכחש לעמדתו המנוגדת לקו ההסברה הרשמי.
ד"ר בן-גד, על-פי העיתון שפרסם את הידיעה, הינו "איש ליכוד ומזרחן בהשכלתו, אשר מונה על-ידי שר החוץ סילבן שלום, במסגרת מכסת המינויים הפוליטיים", כך כותב ידיעות אחרונות.
לכאורה, מה חשיבות יש לשני סיפורים אלו שאין כל קשר ביניהם, כאשר אפילו המרחק הפיזי בין התרחשותם הוא עצום? למעשה אין לשני סיפורים חשיבות מרובה בחיי האומה הקטנה רווית הסוגיות הקשות והבעייתיות.
אולם, החוט המקשר בין שני מקרים אלו היא העובדה הברורה ששניהם "פעילים פוליטיים" ובמסגרת "מינויים פוליטיים", כשרים ולא כשרים, מגיעים לעמדות חשובות במערכת הציבורית. אנשים אלו, גם אם לעיתים יש ביניהם בעלי איכויות ומוטיבציה לקדם את ענייני האומה, מונעים בתפקידיהם מהעובדה כי התפקידים מגיעים אליהם בקלות בלתי נסבלת, כאילו בעצם היו שייכים להם כזכות אבות. אלו הם תפקידים "שלהם" - רק צריך את הקשר הנכון לאיש הנכון ו"הופ" אתה אחראי על כל פעולות משרד ראש הממשלה בצפון או קונסול ישראל במיאמי.
אנשים שמקבלים תפקידים בחסד, ורק בגלל קשריהם הפוליטיים, כך גם מבינים את התפקיד. הם משוכנעים כי בעצם מינוים יש הסכמה שהם יכולים להמשיך לפעול לקידום מעמדם הפוליטי - ולעיתים קרובות גם למעמדם הפיננסי. הם יודעים כי "הפטרון" תמיד יגן עליהם.
אנשים אלו, ולא משנה מאיזו מפלגה, מביישים את המערכת הציבורית, מורידים אותנו ואת מעמדנו לגובה נמוך ביותר ומשחיתים כל דבר הנקרה בדרכם. אלו הם גם "הסוכנים" המובהקים ביותר של השחיתות הפוליטית. הם ה"נשאים" של המחלה המדבקת שפשטה במערכת הציבורית שלנו.
והם לא בודדים - מאות ואף יותר מהם מפוזרים בכל השירות הציבורי: במשרדי הממשלה, בחברות ממשלתיות, ברשויות המקומיות בתאגידים שונים. הם זוכים לתפקידים בכירים וזוטרים כאחד: מנכלי"ם, סמנכלי"ם, לצד עובדי דואר, פקידים בשירות התעסוקה, ראשי אגפים במשרדי הממשלה ומנהלי מינהלים ברשויות המקומיות ואף כאמור, בשירות החוץ.
לא ראיתי בשום מצע של אחת מהמפלגות כיצד הם מתכוונים באמת להילחם בתופעה זו. ויש לכך פתרון מאד פשוט - פשוט לא למנות אותם, אלא במקרים מיוחדים ורק את אלו שיש להם את כל הכישורים הנדרשים.