רק המוות יפריד בינינו

לא משנה מה הסיבה: הדעת מסרבת לקבל את התופעה שאישה רוצה גט, והדבר הזה נמנע ממנה. יש שני מצבים שבהם האישה שרוצה להתגרש, ונתקלת בקיר אטום. פעם אחת שהדיין נאטם לתחינותיה, ופעם שנייה, כשהדיין פוסק לטובתה - והגבר עומד בסירובו. שורות אלו עניינן, התנגדות הנקניק ליתן גט לאשתו, למרות שהדיינים ציוו אותו לעשות כן. רבים זוכרים את יחיא התימני שהעדיף להזדקן ולמות בכלא, ובלבד שאסירתו הפרטית, אשתו, לא תשוחרר. עשרות שנים הוא החזיק אותה, עד שמת. זה לא המקרה הראשון, ולא היחיד. בחודש שעבר קראנו על ניסים דוד מאשקלון, קשיש סיעודי בן 82, משותק בפלג גופו התחתון, שנשלח לכלא ללא הגבלת זמן, מאותה סיבה. הוא מסרב לגרש את אשתו, ובניסוח יותר מדויק: לוותר על קניינו, ושכולם יקפצו... אין אדם בעולם שלא יגיד שהעקשנות הזו, מוכיחה פרימיטיביות, ואישיות פסיכוטית. והלכה שמפקירה את גורלה של האישה בידיו של פסיכופת, מעוררת אנטגוניזם חזק כלפיה. אדם הומאני יתקשה לכבד אסופת ניירות עתיקה, שאחד המסרים הבוקעים משורותיה מאפשר סיטואציה כזו. זה עומד בסתירה מהותית לזכותו הבלתי ניתנת לערעור של אדם, על חייו. העובדה שהקוקטייל הפרימיטיבי הזה, של דת ודמוקרטיה מאפשר לרבנות לצוות על כליאתו של בעל סרבן, עד שיאמר "רוצה אני", לא מפחיתה כהוא זה מעצם התופעה הבלתי נסבלת הזו. אני קורא בגיליון ישן של ידיעות אחרונות (20.5.98) ידיעה (שלא פג תוקפה) לפיה מנכ"ל בתי הדין הרבניים, הרב אליהו בן-דהאן, ביקש את אישור היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, לכלוא בצינוק גבר שלמרות הוראות הדיינים, מסרב זה כשנתיים, ליתן גט לאשתו. חבילת עונשים הכוללת חרם דתי, המונע ממנו את הזכות להתפלל בציבור, צו עיכוב יציאה מהארץ, שלילת רישיון נהיגה, וכליאה ללא הגבלת זמן - לא שברה אותו. הפסיכופת עמד בסירובו כצוק איתן, והרב דהאן, בפנייתו ליועץ המשפטי היה משוכנע שהשהייה בתא צר ואפלולי תשבור אותו, ושם, מתוך הצינוק יצעק: "רוצה אני". ואם לא?! המסכנה תמשיך להיות "שייכת" לאסיר הסוהר. וזה אומר: שלילת זכותה הבסיסית לשקם את חייה, להינשא בשנית, ולהקים משפחה בישראל. אז מה הועילו חכמי ההלכה בתקנתם?! בפועל, כבלה ההלכה בחוכמתה המפוקפקת - שניים. האישה כלואה בחוץ, והבעל כלוא בפנים. ומאליה מבצבצת השאלה: אם המדינה קבעה באמצעות דייניה, שעל הגבר לגרש את אשתו, אז מדוע שלא תעשה עוד צעד ותקבע שהאישה גרושה וחופשייה. והסרבן? בהתחלה הוא יצעק וימחה בגין "נישולו" מרכושו, אח"כ יירגע ויסתגל למצבו החדש. בשלב הבא: יעלה על מסלול נכון, וישקם את חייו. ברור שזה טוב ונכון לשניהם. לא חראם על השנים שיבזבז בכלא? ואם אחרי עשר שנים ישבר ויאמר "רוצה אני", מי יחזיר לו את השנים האבודות? שורות אלה נכתבו בגין הידיעה ממעריב (19.3.06) על "מציאת" נוסחה ע"י בית הדין האזורי בחיפה, שגאלה שישה אחים ואחיות, שהוגדרו כממזרים (משנות השמונים) - ממזריותם. עכשיו הם רשאים לבוא בקהל ישראל, להינשא, ולהקים בית ומשפחה. הידיעה הזו מוכיחה שאם ממש רוצים, אז אפשר... האלטרנטיבה איומה, ולעיתים אסונית. אני נזכר במקרה שאירע לפני שנים אחדות בנגב. אישה בדואית צעירה, "נרכשה" ע"י גבר זקן, ונישאה לו בניגוד לרצונה. ברור שהחיים במחיצתו של בעל שנוא מסוכנים לשניהם. ואכן, לילה אחד בעוד הזקן - שסירב לגרש את אשתו - ישן, היא מרוב תיעוב ושנאה, דפקה לו פטיש בראש, והרגה אותו. לשופט אמרה, שיותר קל לה להיות בכלא, מאשר לישון איתו. שכל אחד מכם יתאר לעצמו, איזה סבל עבר על המסכנה, עד שהטירוף השתלט עליה. האיסלאם והיהדות במקרה הזה - דומים. קראתי את המונולוג העדין שכתב לכבוד "יום האישה" (שנחגג בשבוע שעבר) כבוד הרב שלמה אבינר "ברוך שעשני אישה" ("מחלקה ראשונה", 19.3.06). עם כל הכבוד, ויש כבוד, כבוד הרב לא התייחס לעוול המתמשך שנגרם לנשים העגונות. העוול זועק לשמיים, והאינסטינקט של כל אדם הגון הוא לפעול, לתיקונו. אין למוסד הרבנות מלעיז יותר אפקטיבי, מזעקת אישה עגונה. יטיבו לעשות רבני הממסד הדתי, אם ימצאו את הנוסחה שמוחקת את החרפה הזו לנצח. שהרי הקלישאה האוניברסלית אומרת: "האדם, לחופש נולד". ואם הרבנים לא יעשו זאת, מי שיזכה במחיאות הכפיים של העגונות הדתיות - יש גם כאלה - יהיו "אוכלי הטריפה" מהשמאל...