בחודשים האחרונים הופיעו ב"הארץ" ובעיתונים נוספים כמה כתבות בנושא הצעת החוק לביטול המונופולים והקרטלים בתקשורת. מכיוון שרובן התמקדו, מדרך הטבע, במאבק הפרלמנטרי ובמערכות האינטרסים שמסביב לחוק, מן הראוי לייחד כמה מילים להסברת הרקע האידיאולוגי והבסיס העובדתי לחקיקה חדשנית זו.
בראשית המאה ה-20 החלה אמריקה הקפיטליסטית להכיר בקיומו של מה שמכונה בשפ "פרדוקס השוק החופשי": החופש לצבור כוח כלכלי ועסקי עלול להוביל לחיסול דווקא של התחרות החופשית. ספריהם של סיניקלר וג'וזפסון "הג'ונגל" ו"הברונים השודדים" - שתיארו כיצד ענקי התעשיה והממון משפיעים על פוליטיקאים וכיצד הם חונקים את מתחריהם הקטנים, תרמו לחקיקה נגד המונופולים והקרטלים בארצות הברית.
בראשית המאה ה-21 התקשורת בישראל הקטנטונת נשלטת בפועל, מאחורי הקלעים, על-ידי ארבע משפחות של ברוני תקשורת כחול-לבן: מוזס, פישמן, נמרודי ושוקן. לא רק התחרות העסקית אלא גם התחרות הדמוקרטית וההוגנת נפגעת כתוצאה מכך.
"ידיעות אחרונות" הוא המקרה היחיד במדינות המערב של עיתון השולט ביותר מ-50% מהעיתונות היומית בארצו. מתברר, שבשום דמוקרטיה מערבית אין עיתון שמתקרב לרמת שליטה כזאת. "Usa Today", מתקרב ל-3%; אפילו העיתון הדומיננטי ביותר בעולם המערבי, ה"בילד", אינו עובר את סף ה-30% מסך העיתונים היומיים הנמכרים בגרמניה.
גם בארה"ב הקפיטליסטית יש הגבלות על החזקות העיתונים ברדיו ובטלוויזיה. בישראל, לעומת זאת, מתאפשר "לידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ", או לבעליהם, להחזיק גם בערוץ 2, בכבלים, בתחנות הרדיו, ברשתות מקומונים ובאתרי אינטרנט הגדולים במדינה.
כשמתבוננים בעשור האחרון בניצול הברוטלי של הריכוזיות בתקשורת נגד יריביהם העסקיים של בעלי העיתונים, כולל נגד עובדיהם במקרים של סכסוכי עבודה; כשמבחינים בחששם של שרים וח"כים להסתכן בביקורת על הגופים הדומיננטים בתקשורת או בחקיקה לאינטרסים שלהם, או-אז מתקבלת תמונה קודרת.
כשמוסיפים לכך את הכתבות שנראו כניסיונות של "ידיעות אחרונות" לחסל פוליטית (על-ידי מה שהתברר בדיעבד כתואנות שווא) שלושה מועמדים מובילים לראשות הממשלה: אהוד ברק, בפרשת אסון צאלים, בנימין נתניהו בפרשת השוחד והמתנות ואברהם בורג בפרשת החלונות ה"סקיי-לייט", הופכת התמונה לשחורה.
לכך יש להוסיף את העבודה, שריכוז הכוח התקשורתי בידיים ספורות הוביל לתופעות של התגפפות של צמרת המדינה והמשטרה עם חלק מברוני התקשורת, בנוסח המזכיר את הדמוקרטיות המקרטעות של העולם השלישי; אז הופכת התמונה לשחורה משחור. בסוף שנות ה-90 החריפה התופעה עד לכדי התפלגות צמרת המשטרה לקבוצת ידידי "מעריב" וקבוצת ידידי "ידיעות אחרונות".
החוק ל"מניעת מונופולים וקרטלים בתקשורת", שאושר במושב האחרון של הכנסת בקריאה ראשונה בתמיכת נציגים מימין ומשמאל, נועד לשנות את המצב מיסודו על-ידי שלושה מהלכים מקבילים: ביטול הבעלויות הצולבות; פירוק המונופולים או צמצומם. הוא קובע, שהעיתונים הארציים הגדולים, או בעלי השליטה בהם, ייאלצו למכור את אחזקותיהם בערוץ 2, בחברות הכבלים, בעיתון "גלובס" ובגופי תקשורת ארציים אחרים בעברית, ושהעיתונים המרכזיים יימנעו מבריתות של שיתוף פעולה עיתונאי או כלכלי ומתמיכה פיננסית זה בזה. כמו כן הוא מבטל אפשרות של השתלטות של עיתון יחיד או בעלים של עיתון על שוק העיתונות היומית באמצעות קביעת חסם עליון של 50% משוק העיתונות.
החוק המוצע אינו "נגד התקשורת", כפי שטענה בזמנה הכותרת בעמודו הראשון של "הארץ", אלא חוק שכל כולו בעדה. הוא בא להגביל את הריכוזיות ואת חופש הפעולה המוגזם של ברוני התקשורת בישראל, במטרה להבטיח תחרות אמיתית וביקורת הדדית בין כמה וכמה גופי תקשורת עצמאיים וחזקים. זו הדרך היחידה להצלתן של התקשורת והדמוקרטיה גם יחד.