העובדה היא שאנחנו חיים בעלמא דשיקרא ואצלנו במיוחד, השקר נהיה הליך חוקי לחלוטין. כאשר אנחנו קוראים או שומעים משהו בכלי התקשורת, כמעט אף פעם לא ניתן לדעת בזמן אמת, אם אמת שמענו או שקר. אנחנו מקבלים את תרבות השקר כעובדת חיים, וכאילו לא ניתן להתנהל אחרת. כאילו זה מחויב המציאות שישקרו לנו; כלי התקשורת, הפוליטיקאים, ובמיוחד השילוב בין שניהם.
שם חדש המציאו לזה, תרבות הספינים; פוליטיקאים רוצים לקדם משהו, בדרך כלל את עצמם כמובן, הם מפריחים לאויר שלנו איזה בלון, והתקשורת עטה עליו כמוצאת שלל רב. במרבית המקרים, אין לזה שום קשר עם טובת עם ישראל או אפילו עם טובת מדינת ישראל, אבל את מי זה מעניין?! העיקר שיהיו כותרות רעשניות לכלי התקשורת ועוד כמה אחוזי רייטינג לפוליטיקאי זה או אחר.
ואנחנו אוכלים את מה שהם מגישים לנו. לא תמיד בתיאבון; לפעמים אפילו סותמים את האף, אבל אוכלים. השתכנענו כבר שאין שום סיכוי שתתחולל כאן מהפכה לטובת העם והארץ; הם שיכנעו אותנו, הפוליטיקאים ואנשי התקשורת. שיכנעו אותנו, מצד אחד שלא ניתן לשנות משהו לטובה, ומצד שני שלא ניתן לערער את שליטתם בנו.
את התוצאות ראינו באחוז ההצבעה הנמוך ובהצבעת המחאה של צעירים רבים למפלגת הגימלאים. אגב, באופן אישי אני מכיר רק צעירים יחסית שהצביעו למפלגה זו.
כעת מנסים לגבש קואליציה ולהקים ממשלה; כלומר, זו עונת הסחר מכר. הכל אינטרסים, ולגמרי בגלוי. האיש הפשוט רואה שאף אחד לא באמת חושב עליו; הוא חש מחנק משליטת המערכת בחייו וברור לו כי שליטה זו רק תלך ותגבר. נו, האם יש מי שמתפלא על שאנשים רבים אצלנו שואפים להעתיק מגוריהם למקום אחר, למקום בו לא יהיו נשלטים כל כך על-ידי הממסד?
כמה טוב שיש חגים; ככה מתנתקים מהשיגרה המעצבנת/מעצבת, ולמשך כמה ימים חיים בעולם שמנותק מתחושת השיעבוד ומלחצי היומיום המטרידים. זה נכון לכל חג וגם לשבת כמובן, אבל נכון שבעתיים לחג הפסח.
שלושה שמות לו לחג הפסח; בתורה הוא נקרא חַג הַמַּצּוֹת; בלשון חז"ל, וכך זה השתרש אצלנו, קוראים לו 'חג הפסח'; בתפילה אנחנו מכנים אותו 'זמן חירותנו'.
שלושה שמות וקשר פנימי הדוק ביניהם; ננסה להבין את משמעותם של השמות השונים ובעיקר נתרכז בשם השגור אצלנו, חג הפסח.
אודות 'חג המצות' נציין מה שהזכרנו בעבר לא אחת: לחם נעשה מבצק שתפח בעוד המצה נעשית מבצק שלא הספיק לתפוח; תפיחת הבצק מסמלת את תפיחת האגו האנושי; המצה מסמלת את החירות מן השיעבוד לאגו, את השיקול הענייני, כשהוא נטול אינטרסים אישיים אגואיסטים.
הפסח הוא שמו של הקרבן שהוקרב ביום י"ד לחודש ניסן, ערב חג המצות שהחל ביום ט"ו לחודש. המלה 'פסח' כשמו של הקרבן, מוזכרת בתורה ובחז"ל פעמים רבות, גם בריבוי: פסחים; ננסה להתבונן במלה זו בניסיון לגלות את המסר האקטואלי.
כאשר ה' מדריך את משה כיצד להתכונן לגאולה ממצרים, הוא אומר לו כך:
יא וְכָכָה, תֹּאכְלוּ אֹתוֹ--מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַה'. יב וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה; וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה'. יג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית, בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
מכאן ברור כי פֶּסַח זה מלשון פסיחה, דילוג. במקור, פסיחה על בתי בני ישראל. עבורנו, פסיחה משיעבוד לגאולה.
בדילוג אחד אל החירות
ה' מבטיח לנו מפי הנביא ירמיה (ל"א) כך:
ז הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן, וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי-אָרֶץ--בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ, הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו: קָהָל גָּדוֹל, יָשׁוּבוּ הֵנָּה.
פִסֵּחַ זה שיש לו בעיה, נכות ברגל; כתוצאה, קשה לו ללכת ובנוסף לכך, בהילוכו הוא נראה כמדלג. יש עוד מקומות בתנ"ך בו השורש הזה פ.ס.ח. משמש בלשון דילוג; למשל אצל אליהו בהר הכרמל, מתוארים כך מעשיהם של נביאי הבעל (מלכים א, י"ח):
כו וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה; וַיְפַסְּחוּ, עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה.
כאמור, החג הזה נקרא גם 'זמן חירותנו'; לא משנה מה מצבנו בחיצוניות, במציאות הגלויה; המסר של החג הזה הוא מסר של יציאה לחירות מן השיעבוד להנחות העולם, למצרים.
בדילוג אחד, בפסיחה אחת אנחנו יכולים לעבור ממצב של שיעבוד למצב של חירות, בדיוק כפי שזה היה במצרים של אז. והתהליך למעבר חד זה נתון בשלושת שמותיו של החג:
'חג המצות' אומר שעלינו להפוך עצמנו למצה, להשתחרר מכבלי השיעבוד לאגו; להשתחרר מהחשיבה שמה שהיה אתמול הוא גם מה שיהיה מחר, וכל מה שאני צריך לעשות זה להילחם על המקום שלי בעולם, לנסות להסתדר כמה שיותר טוב בנתונים הקיימים.
'זמן חירותנו' מבטא את העובדה כי ימים אלה מסוגלים למעבר חד זה יותר משאר ימים, פשוט מפני שמן השמים ניתנים לנו הכוחות לכך בימים אלה, בדיוק כפי שניתנו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.
'חג הפסח' שזהו השם השגור אצלנו, מלמד כאמור כי את המעבר הזה, משיעבוד לגאולה אנחנו אמורים לעשות בדילוג אחד. השאלה המתסכלת היא, מדוע זה לא קורה לנו?
דומה כי את התשובה לשאלה זו ניתן למצוא בדברי אליהו בהר הכרמל, באותו סיפור שקטע ממנו ציטטנו לעיל (מלכים א, י"ח):
כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם, וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים--אִם-ה' הָאֱלֹקִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו; וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ, דָּבָר.
כנראה, אנחנו לא באמת רוצים להשתחרר מן השיעבוד שלנו; כל כך התרגלנו לשיעבוד הזה, עד שהוא נראה לנו חוק טבע. כמו שבטוחים שהשמש תזרח מחר, כך בטוחים שנמשיך להיות משועבדים ברמה כזאת או אחרת. כאילו לא יתכן אחרת; כאילו אין באמת מצב של חופש.
כאשר זו הנחת היסוד שלנו, על איזו חירות אפשר לחלום? לכל היותר ננסה להרחיב מעט או הרבה, את תחום המחיה שלנו. ננסה להסתדר הכי טוב שאפשר בתוך הכלוב בו אנחנו חיים.
אבל זו אינה חירות. ואפילו אם מישהו "זוכה" להצטרף אל המימסד, להשתייך למשעבדים ולכאורה לא למשועבדים, כבר הסברנו במקום אחר כי האסיר וגם הסוהר נמצאים בין אותן חומות, ולא מקרה הוא שמבחינה חשבונאית, סוהר = 271 = אסיר.
כדי לצאת לחירות אמיתית, צריכים קודם להגדיר לעצמנו מהי אותה חירות. הרי אין עלינו שיעבוד פיזי, כזה המתואר בספרים מסוימים; איש אינו עומד עלינו עם מגלב, מוכן להצליף כאשר נראה לו שמתרשלים בעבודה או סתם כשבא לו. אנחנו מצויים בעבדות מנטלית, והלואי שהיא היתה קלה מן העבדות הפיזית.
עצם המחשבה כי לא יתכן אחרת, כי אין סיכוי שיקום אצלנו ממסד שיהיה ידידותי לאזרח, מחשבה זו היא עבדות מנטלית. יש הטוענים כי מחשבה זו נשתלה אצלנו ע"י הממסד עצמו. אולי. העובדה שיש אצלנו מושג שנקרא 'מעצבי דעת הקהל' אומרת שאולי צודקים אלה שטוענים כך. אלא שהגיע הזמן שנתבגר, ונתגבר על שטיפת המוח של מעצבי דעת הקהל; זוהי החירות האמיתית.
ובע"ה נזכה מיד ממש לקיום היעוד שהובטח לנו מפי הנביא ירמיה:
ו כִּי-כֹה אָמַר ה', רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה, וְצַהֲלוּ, בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם; הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ, וְאִמְרוּ, הוֹשַׁע ה' אֶת-עַמְּךָ, אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל. ח בִּבְכִי יָבֹאוּ, וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם--אוֹלִיכֵם אֶל-נַחֲלֵי מַיִם, בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ: כִּי-הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב, וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא.
ואז בלי ספק יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.