בבית חולים ירושלמי, רדום - אף כי כבר לא מורדם - ומונשם, רחום ונחמל, הוא שרוע, בלא ניע ובלא זיע, בניו למראשותיו. חי קליני, שליו ורגוע כסטואיקן סיני. כנהר שמימיו עומדים, לא זורם עוד, אף לא טיפה, הוא נתון, כאחד האדם, בין שתי הגדות של האי-היות: קודם החיים ואחריתם. האיש שרקד במחולות החרבות ושרד את ריקודי האש. עכשיו הוא כאחד האדם, שדועך ותם.
מטופל על-ידי מערכת ממלכתית,שההפרטה מכרסמת ברקמותיה כמחלה ממארת, סופנית, זוכה לטיפול מושקע מאין כמוהו - מוצדק, לגיטימי - ראש וראשון לכולם,רם מכולם, נהנה מהטוב ביותר, הטוב מכולם, גם - יש להודות - על חשבון מי שזקוקים ומשוועים לטיפול. מה חשים וחושבים כיום חולים רבים, אשר התרופה שעשויה, אולי, להאט את קצב התפשטות מחלתם או אף, הלוואי, לבלום אותה ובתוך כך להאריך את חייהם? האם הם מצדיקים את הטיפול הבלתי מותנה והבלתי מוגבל בזמן ובמשאבים בייחוסו וברום מעלתו? האם הטיפול שאין שני לו שמוענק לו מקומם ומכעיס אותם?
שקוע בעולמו הוא שוכב שם, חי את מותו, מת את חייו, אולי ישכב שם, ישן עמוק עד מאוד, עד בלי די, עד עולם, מוקף אוהבים, יקירים, מקורבים, שמלטפים אותו ולוחשים לו לחשי-תפילה. בשבועות הארוכים שבהם הוא שוכב שם, מתייסרים מאושפזים רבים אחרים, מעוטי יכולת ודלי אמצעים וכאלה שאינם מאושפזים כלל, בגלל אותן סיבות ורבות אחרות, ומהרהרים - עד כמה שפר עליו מזלו, עד כמה הרע להם גורלם. איזה עולם.
רפואה שלמה לך, אדוני ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון היקר. ינוח גופך על משכבך בשלום ובשלווה, אפוף חום, עטוף אהבה, מוגן כבבועה בתוך מיטת הנשיקה שלך.