משנת ליברמן

מאמר זה נכתב בעקבות שני המאמרים של נרי אבנרי המופנים ליהושוע סובול (הראשון, השני). באיחור מה קראתי את שני המאמרים. אני תמה על תמיכת נרי אבנרי ב"משנת ליברמן", כלפיה יש לי בקורת קשה. "משנת ליברמן" גרועה, לדעתי, משתי סיבות, מעשית ועקרונית - ולא מתוך הגישה של יהושע סובול ודומיו. ברמה המעשית- רק חלק קטן מאוכלוסיית ערביי ישראל אפשר יהיה להעביר יחד עם הישובים שבהם הם מתגוררים אל מה שעתיד להיות "מדינת פלשתין". אין בכוונת ליברמן להעביר את לוד ורמלה, יפו, עכו ונצרת, ואף לא חלקים נכבדים מהגליל והנגב. בנוסף, לקראת מימוש התוכנית צפויה נהירה המונית למקומות אחרים בארץ של תושבי האזורים המיועדים להעברה, שתפגע עוד יותר ביעילות החילופין. רוב-רובם של "ערביי ישראל" יישארו בגבולות המדינה גם עם התוכנית תצא לפועל. מימוש "משנתו" לא יביא לפתרון הבעיה הדמוגרפית של ישראל, אלא רק לדחיקת הקץ, ובמידה זעומה - במחיר גיאוגרפי ופוליטי כבד. ה"עסקה" לא כדאית לנו. הסיבה העקרונית כבדת-משקל הרבה יותר. נקודת המוצא לתוכנית ליברמן - "גבולות" 67. אותם הוא מקדש, בהם הוא רוצה לעשות תיקונים קלים. אך "גבולות 67" לא היו גבולות, אלא קווי שביתת נשק, בהתאם למצב הכוחות בתום מלחמת העצמאות. מדינות ערב המשיכו במצב המלחמה עם ישראל. גם יתר מדינות העולם לא הכירו בהם - ראה איפה נמצאות עד היום כמעט כל השגרירויות, לרבות זאת של ארצות-הברית. חזרה לקווי שביתת-נשק אלה תתקבל ע"י הערבים כשלב ביניים, לקראת דחיקת ישראל לגבולות החלוקה (שהם הגבולות ה-"חוקיים" היחידים של ישראל שהוכרו על-ידי הקהילה הבינלאומית) - בדרך לחיסול "הישות הציונית". אין שום הצדקה לכך שבמו-ידינו נכניס עצמנו למיטת סדום, למה שהוגדר על-ידי אבא אבן כ-"גבולות אושוויץ". לכן "משנת ליברמן" פסולה בעיני לחלוטין, משתי הסיבות כאחת. התוכנית הסבירה, לטעמי, היא פשרה במסגרתה יחולקו שטחי יש"ע (עזה כלולה!), תוך התחשבות בצרכים ובזכויות של שני העמים. יעשה מאמץ לפגוע פגיעה מינימלית באוכלוסיות - אך גם יילקח בחשבון, כי לנו אין ארץ אחרת. הפשרה תתקבל על-ידי מנהיגי הערבים רק כאשר יגיעו למסקנה שאין להם ברירה. צריך לשאוף לגבולות הגיוניים, בני הגנה, בלתי מפותלים במידת האפשר; וגם לא להתעלם מהבעיה הדמוגרפית. לשם כך מותר ומוצדק להעביר אוכלוסיות של שני העמים, כפי שנעשה פעמים רבות במהלך ההיסטוריה. עקירת משפחות מבתיהן היא מעשה גרוע, עוול כבד כלפי המגורשים. אסור להתעלם מכך, יש להשקיע מאמץ כדי להמעיט בפגיעה, ולפצות בנדיבות את המגורשים - ערבים ויהודים כאחד. אך נראה, שאין בנמצא פתרון מעשי אחר שיבטיח את קיום מדינת ישראל לאורך זמן. אם נפעל מתוך ביטחון בצדקתנו, נוכל לשכנע בכך לפחות חלק מהעולם שמחוצה לנו. הערה: גישה זאת קרובה אולי לעמדת נתניהו, לפני שמרוב "זיגזוגים" וניסיונות למצוא חן, שכח עמדתו מהי.