פעמים רבות מיקדנו את מבטנו על הנחות היסוד של מדינת ישראל, והגענו למסקנות עגומות משהו. נקודת הרעיון של דברינו היא שלמדינת ישראל אין עתיד, כי אין לה יעדים לחתור אליהם. היא לא הציבה לעצמה כאלה, אלא אם כן מתייחסים אל הזיית השלום עם הערבים כאל יעד כזה. במקרה כזה, מצבה כבר מעורר רחמים, כי היא דומה למי שמנסה להגיע אל העננים בעזרת סולם יעקב.
העניין הוא שאת המדינה מובילים אנשים. הם מתחלפים בתכיפות כזו או אחרת, אבל הכיוון הכללי נשמר, וזה אומר שיש ביניהם הסכמה על הנחות היסוד. מעניין לבדוק מהי הנחת היסוד הערכית המשותפת לאנשים אלו, מעבר למחלוקות הפוליטיות שביניהם; מחלוקות שעיקרן הוא מאבק על השליטה וההטבות הנלוות אליה.
בפרשת השבוע אנו קוראים בין השאר על אודות בעלי החיים המותרים לנו באכילה, מול אלה האסורים לנו:
(ויקרא יא) [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר אֲלֵהֶם. [ב] דַּבְּרוּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. [ג] כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה--אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ.
שני סימנים לבהמה הטהורה: מַפְרֶסֶת פַּרְסָה ומַעֲלַת גֵּרָה. השאלה היא האם סימנים אלו משמשים לזיהוי בלבד, מבררים עבורנו את המציאות, או שמא הסימנים הם הקובעים שבהמה זו מותרת באכילה ליהודים.
מהמשך הפסוקים נראה די ברור, שהסימנים הנזכרים אומנם קובעים את כשרותה של הבהמה עבור יהודים. בהמשך כתוב כך:
[ד] אַךְ אֶת-זֶה, לֹא תֹאכְלוּ, מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה, וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה: אֶת-הַגָּמָל כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס--טָמֵא הוּא, לָכֶם. [ה] וְאֶת-הַשָּׁפָן, כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה, לֹא יַפְרִיס; טָמֵא הוּא, לָכֶם. [ו] וְאֶת-הָאַרְנֶבֶת, כִּי-מַעֲלַת גֵּרָה הִוא, וּפַרְסָה, לֹא הִפְרִיסָה; טְמֵאָה הִוא, לָכֶם. [ז] וְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא, וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה, וְהוּא, גֵּרָה לֹא-יִגָּר; טָמֵא הוּא, לָכֶם.
הם אסורים לנו כי חסר להם בסימני הטהרה. כלומר, הסימנים הם הקובעים את היתר או איסור הבהמה לאכילה.
כאשר אדם אוכל משהו, הרי המאכל מתעכל בקיבתו ונהיה חלק ממנו. אנשים רבים יכולים להצביע על מאכל או משקה כלשהו, שאכילתו או שתייתו משפיעים מיידית על בריאותם ואף על מצב רוחם, בין לטוב ובין למוטב.
זהו אחד הנימוקים שאמרו רבותינו לעניין איסורי אכילה: התורה אסרה עלינו בעלי חיים שתכונותיהם עלולות להשפיע עלינו לרעה, שהרי מה שאדם אוכל נהיה חלק ממנו, ומשפיע גם על תכונות נפשו.
לפי זה, סימני הטומאה והטהרה בבעלי חיים הם הקובעים את עובדת טהרתם לנו לאכילה, יש בהם מסר התנהגותי עבורנו. כלומר, עלינו לאמץ לעצמנו את התכונות האלו (מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, מַעֲלַת גֵּרָה) בחיי היומיום שלנו.
מעניין לברר, מה משמעות הסימנים הללו בהנהגה היומיומית הנדרשת מיהודי: מַפְרִיס פַּרְסָה פירושו שהפרסות חלוקות לשתיים. הוא ניצב על ארבע פרסות שהן שמונה. גם לסוס יש פרסות, אבל אינן סדוקות, ולכן אינו טהור לאכילה עבור יהודים.
הפרסה היא הקשר עם הארציות, עם החומריות, עם הרבדים הנמוכים של החיים. כל החיים של יהודי בעולם הזה, הם התמודדות עם רבדים אלו בניסיון מתמשך להעלות אותם ואת עצמו לרבדים גבוהים יותר של מגע מתמיד עם הרוחניות ועם הקדושה.
הפרסה היא הקשר והיא גם המחיצה בין הארץ לבין גוף הבהמה. פרסה קלוטה (בלתי סדוקה) פירושה, שמקבלים את הארציות כפי שהיא בלא כל ניסיון להאיר אותה באור ה', וזו בהמה טמאה.
פרסה סדוקה פירושה, שאמנם נמצאים במגע מתמיד עם הארציות אבל מחפשים ומנצלים כל סדק, כדי להאיר גם אותה באור ה'. במצב כזה, זו עשויה להיות בהמה טהורה אם היא גם מעלה גרה.
דווקא כן להעלות גרה
הפרסה הסדוקה מעבירה לנו מסר נוסף: עלינו להתייחס לכל נושא משתי זויות ראיה: ימין ושמאל. הליכה בקו אחד בלבד, סופה סטייה קשה, כמשל התועה ביער, אשר לא ברגע אחד איבד את דרכו, אלא בתחילה סטה מעט מן הנתיב עד אשר לא ידע כיצד לשוב אל דרך המלך.
זהו בערך המצב אצלנו. כל כך התרחקנו מן הדרך המקורית של ישראל סבא, עד שאין אנו יודעים כיצד לשוב, ומה שחמור יותר, לא יודעים שצריכים לשוב ואפשר לשוב, אל דרך המלך.
זה קרה לנו ועדיין קורה, כי אנחנו מקפידים להתייחס אל הארציות, אל המציאות הגלויה, כאל המציאות היחידה שקיימת. המגע שלנו עם המציאות הוא מגע של פרסות קלוטות ולא של פרסות סדוקות.
במצב כזה, אין לנו שום סיכוי להשפיע על עיצוב המציאות. להפך, המציאות הגלויה היא המנתבת אותנו, וכדרכו של שר ההיסטוריה, מציאות זו מנתבת אותנו אל החידלון, ח"ו.
יש בינינו אנשים רבים וטובים, שדווקא מקפידים להלך על פרסות סדוקות; גם בפוליטיקה אפשר לזהות כמה כאלה. אלא שפרסות סדוקות לבדן אינן מספיקות, והן אף עלולות להיות מסוכנות. פרסות סדוקות כסימן טהרה יחיד, יש רק לחיה אחת, לחזיר.
(ילקוט שמעוני) חזיר זה בשעה שהוא רובץ, הוא פושט טלפיו; כלומר, רְאוּני שאני טהור. ומאחורי החזות הטהורה עלולה להסתתר, ובמרבית המקרים גם מסתתרת, זוהמה רעילה.
כדי להמנע מסכנה זו, צריכים סימן טהרה נוסף, מַעֲלֵה גֵרָה. המונח הזה הפך להיות אצלנו שם נרדף לטחינת מים, או לפחות לטחינת קמח טחון. במציאות, מַעֲלֵה גֵרָה זה מי שמעביר את המזון שצרך, תהליך עיכול נוסף. חוץ מהשיניים והקיבה, עוד שלב של טחינת המזון כדי שיתעכל טוב יותר.
בעבודה שלנו זה אומר תוספת התבוננות של ביקורת עצמית. ביקורת עצמית? למי יש ביקורת על עצמו? תמיד אנחנו מוכנים לבקר, אבל את הזולת. את עצמנו? הרי אנחנו תמיד בסדר, כל כך בסדר. זו הרי הסיבה לכך שאנחנו מתקשים לקבל ביקורת המכוונת אלינו. הרי אנחנו בסדר, זה רק הם שאינם מבינים אותנו.
אצל אדם פרטי, תופעה זו מהווה בעיה פרטית. לעתים קרובות היא תתרחב ותהפוך לבעיה משפחתית ואף חברתית. עדיין היא רחוקה מרחק רב מלהוות בעיה לאומית.
כאשר המתיימרים לתפקד כמנהיגים תופסים כך את המציאות, זו כבר בפירוש בעיה לאומית. ומה שחמור יותר הוא שלא מזהים את שורש הבעיה, ולכן אין שום הצעות לפתרון.
פה ושם מזהים ניצנים של תהליך התפכחות, וכבר דיברנו על כך לא פעם. אבל תהליך זה, נראה שהוא פוסח על המתיימרים להנהיג, וסביר להניח שלא רבים מופתעים מעובדה זו.
במילים אחרות, אין שום תקווה שהפתרון יבוא "מלמעלה", כי "למעלה" לא מסוגלים להודות שיש בעיה, קל וחומר שאינם יכולים לזהות את שרשי הבעיה. ממילא ברור, שגם פתרון לא יבוא משם.
כידוע, כל סדרה בתורה מחולקת לשבעה קרואים העולים לתורה בשבת; פרשה זו של מאכלות אסורות נקבעה בחלקו של העולה השישי, שהוא כנגד ספירת היסוד, ונמשכת בחלקו של העולה השביעי, כנגד ספירת המלכות.
ספירת היסוד, הסברנו לא פעם, עניינה הוא הברית קודש שבינינו ובין הבורא יתברך. ההקפדה על סימני טהרה בבעלי חיים - כולל כמובן המובא לעיל מן החסידות, על אודות חובתנו לאמץ את המסר הפנימי של אותם סימני טהרה בעבודה היומיומית שלנו - משמרת ומטפחת את הברית שלנו עם הקב"ה.
נושא זה נמשך אל חלקה של ספירת המלכות, להורות כי זו הדרך לזכות לגילוי מלכות ה' עלינו ועל העולם כולו בגילוי משיח צדקנו מיד ממש.
וזה תלוי רק בנו; נאמץ לעצמנו את הפרסה הסדוקה ואת העלאת הגרה, ובכך נזכה גם למנהיגות שתהיה ראויה לנו, וכך סוף סוף יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.