ההמנון הלאומי - " התקווה" - אינו המנונם של כחמישית, אולי יותר, מתושבי מדינת ישראל. יותר ממיליון בני אדם החיים בה, שווי זכויות וחובות בהגדרה, מנועים להצטרף לשירתו מסיבות מובנות: הם אינם יהודים. המילים אינן מבטאות את לאומיותם, גם את זו של הציונים המוצהרים שבהם.
את מקומו של "ההמנון הלאומי" הנשתק בפי תושביה הלא-יהודיים של ישראל, כשהוא מנוגן במעמדים רשמיים, ממלכתיים ואחרים, אמור למלא "ההמנון הישראלי", שאותו יוכלו לשיר, גם אם לא בפה מלא וגם אם לא בלב שלם, בני כל הלאומים החיים במדינת ישראל.
גם רבים מהיהודים אינם חשים שההמנון הלאומי מבטא אותם. מילותיו זרות להוויית חייהם. הקשרו לחייהם רופף מאוד. שפתו הנמלצת תלוש מההווי שלהם, היא לא מדברת אל לבם, אינה אומרת להם דבר. משאת "נפש יהודי" - להיות עם חופשי בארצנו - התמלאה והוגשמה זה מכבר. "נפש יהודי הומייה" הוא ביטוי סתמי, ריק ועקר. הוא כתוב עברית גבוהה, תלושה, גלותית. הוא בוודאי אינו שפת דיבור, אבל גם כשפת שירה הוא אינו אומר, בעצם, דבר.
את "כזה ראה וקדש" יש להמיר ב"כזה ראה וחדש". אפשר וצריך לגעת גם במסורת בת אלפי שנים. גם את " התקווה בת שנות אלפיים" - אפשר ואף רצוי לרענן ולעדכן.
אי היכולת הנפשית של רבים מתושביה הלא-יהודיים של ישראל להצטרף אל שירת "התקווה", מרעימה את השתיקה ששירתו כופה עליהם. זה מיותר.
רבים מהם מכבדים את היהודים, קמים ועומדים דום לשמע נגינת ההמנון, אבל יש משהו מכאיב ועצוב בעמידתם. כמוה כחיובם במס שהם אינם חייבים בו. על כורחם, אולי אף על אפם וחמתם, הם משלמים בשתיקתם את מס השפתיים של ההמנון, אבל על פניו, על פניהם, ניכרת אי-שביעות הרצון המופגנת, מהיותם שותפים למה שבעיניהם ועבורם אינו אלא מצג שווא. הצגה.
הגיע זמן לדון ברצינות בשינוי ההמנון הלאומי של העם היהודי בהמנון ישראלי של מדינתו, שהיא, כידוע, מדינת כל אזרחיה. השיר מספר אחת אמור לבטא את המציאות הזו ובתוך כך לבססה ולהעמיק את תודעת היותה כזאת בנפש כל אזרחיה.