באוצר ובבנק ישראל קיימות משרות בכירות, כגון: "הממונה על שוק ההון", "המפקח על הבנקים", "המפקח על הביטוח" וכדומה, אשר תפקידם של הנושאים בהן לאשר את תעריפי הגופים הנ"ל ולשמור שהציבור לא ייפגע מרשלנותם של אותם גופים. הבכירים הנושאים במשרות אלה נכשלו מידי פעם בתפקידם ושני כישלונות חרוצים שלהם – מפולת הבנקים ופשיטות הרגל בענף הביטוח - הוטלו כרגיל, על גבו של הציבור.
לא יכול להיות כל ספק בדבר הצורך הדחוף לשקול את שיטת השמירה על האינטרס הציבורי, הנקוטה בידי הגורמים הנ"ל.
רווחי העתק של הבנקים וחברות הביטוח, מחדגיסא, וכתוצאה מכך –הבזבזנות שהם מרשים לעצמם במשכורות ופרסום, מאידך-גיסא – מעידים על תעריפים מוגזמים המאושרים על-ידי הפיקוח. כלקוח של מערכות אלה במשך שנים רבות אני יכול להעיד שלא נתקלתי בהן ביעילות יוצאת דופן העשויה להיות סיבה לרווחים הגדולים; נהפוך הוא: על פניו, חוסר היעילות של המערכות הוא רב ופועל בדיוק בכיוון ההפוך.
המפקחים מטעם המדינה על הבנקים וחברות הביטוח, משתמשים בתפקידיהם כקרש קפיצה למערכות אותן מחובתם לבקר, ודי מהר הם משתלבים בהן בתפקידים בכירים ביותר, כגמול על היותם נוחים לאותן מערכות בתפקידיהם כמפקחים, אשר במקום לדרוש מהגופים המבוקרים על-ידם ייעול, חיסכון והקפדה על כללים – הם מקפידים לעצום עין מהסכמי תעריפים בין הבנקים וחברות הביטוח, מתשלומי שכר ותנאי פרישה מוגזמים, לפחות בתנאי המשק הישראלי, מפרסום בהיקפים בלתי-סבירים וכדומה, ובכך סוללים לעצמם דרך בטוחה לעבר השתלבות במערכות אלה עם סיום תפקידם הציבורי.
השיטה עובדת, ומי שמתמנה לתפקיד מפקח או מבקר מטעם המדינה, מוצא את עצמו מוצנח עם פרישתו למערכות המבוקרות בתפקיד בכיר, אשר אילו היה נאלץ לטפס אליו בתוך המערכת המבוקרת, ספק רב אם היה מגיע בה לפסגה, ובכול מקרה היה עליו להזדיין בסבלנות רבה ולעמול עמל רב כדי לזכות בתפקיד הנחשק והמשתלם.
לא מבקר המדינה, לא המשטרה ולא כל גורם אחראי מוצאים לנכון להתערב בשיטה – ומדוע?
התפקידים הבכירים הנ"ל אינם במסלולי ההתקדמות של עובדי האוצר או בנק ישראל אלא "מחוץ למסלול", שכן כלכלני בנק ישראל, נערי התקציב של אגף התקציבים או מפקחי מערכות המיסים, אינם שואפים לתפקידים אלה; עבורם ראש אגף התקציבים, פקיד שומה ומחלקת המחקר בבנק ישראל, הם מסלול ראוי ואליו הם שואפים, ואילו הפיקוח על הבנקים והביטוח - הם נושאים שאינם במסלול. כתוצאה מכך, מתמנים לתפקידים אלה במכרז אלה שהציגו את מועמדותם, ובהיעדר קידום הם פורשים מהמערכת הציבורית לאחר תקופה מסוימת, ובאופן "טבעי" ממשיך קידומם במערכות שבוקרו קודם על-ידם. אפשרות זו גורמת לכך שעוד בעת מילוי תפקידו כמפקח או מבקר, העובד המבין לאן פניו מועדות – דואג ליחסים מיוחדים שיאפשרו לו לעבור ולעבוד אצל המבוקרים.
השיטה היא כמקובל במקומותינו: ניתן לחתולים לשמור על השמנת ונסתפק בידיעה שקיימת שמירה... והשיטה עובדת! ועוד איך עובדת!
כישלון הפיקוח בבנק ישראל ובאוצר, הן מבחינת העלות והן מבחינת האיכות, מחייב ומצדיק חשיבה מחדש. לא בנק ישראל ולא האוצר ערוכים לתפקידי הפיקוח הנ"ל בשל מסלול הקידום של עובדיהם, והתוצאה שמחלקות הפיקוח אינן מסוגלות לבצע את תפקידן במערכת בה הן פועלות. עובד המתמנה לתפקיד – רוצה ובצדק קידום ואם המערכת הציבורית לא תאפשר לו קידום – יחפש את הקידום בשיטה הקיימת והפסולה מיסודה ומעיקרה. לדעתי, מעבר מתפקיד פיקוח לתפקיד נושא משרה אצל הגורם שהיה נתון לפיקוח, ללא תקופת צינון משמעותית, הוא הגורם לכשלים הקשים. יש לקבוע תקופת צינון של 5 שנים לפחות, בין תפקיד הפיקוח על מערכת מסוימת לבין ההשתלבות בעבודה באותה מערכת.
יחד ובתוספת לצינון – מן הראוי לשקול הוצאת הפיקוח הנ"ל מהאוצר ומבנק ישראל ולהעבירם לגורמים אחרים, כגון: הממונה על החברות הממשלתיות או מבקר המדינה, וזאת לפחות כל עוד חלק גדול מהמניות מוחזקות על-ידי המדינה. היתרון בהעברת הפיקוח על הבנקים וחברות הביטוח לגורמים אלה הוא בכך שגופים אלה עוסקים מעצם טיבם בפיקוח וניתן לשלב את תפקידי הפיקוח הנוספים שיועברו אליהם במסלולי הקידום הקיימים בהם; הקידום במערכות אלה הוא פנימי ואינו מחייב בהכרח פרישה ומעבר לגוף המבוקר. ניתן גם לשקול הקמת גוף מבקר הכולל לא רק את הבנקים, אלא את כלל העמותות הנתמכות על-ידי הציבור, שכן, רבות מהן הפכו לנחלות פרטיות של מנהליהן. ישנם מקרים בהם גוף כזה מקבל בשם התרבות, הבריאות, הספורט, הדת וכו' תקציבים נכבדים מהמדינה, אשר מייד, במועד אישורם, אינם משמשים לייעודם של הארגונים הללו אלא להגדלת המשכורת או תנאי השירות של המנהל. מאשרי התקציבים לארגונים הללו אינם ערוכים לביצוע ביקורות, והדוחות התקופתיים המועברים אליהם לא בהכרח משקפים את השימוש שנעשה בהקצבות ובתקציבים.
גוף מבקר, אשר איננו חלק מהמשרד המאשר את התקציב, מסוגל לבחון לעומק את השימוש הנעשה בהקצבות ולשמור על כספי הציבור הניתנים לעמותות השונות, ולפקח על הכספים הנגבים מהציבור כעמלות, ריבית ופרמיות על-ידי בנקים וחברות הביטוח.
כספי הציבור כיום הם הפקר, וניתנים על-ידי "הגורמים המאשרים" למוסדות הציבוריים אשר זכו להיכלל ברשימת ה"זכאים". המשרד המקציב שהוא גם המבקר, דורש דיווח תקופתי על ההוצאות, ובעקבות הדוחות בהם מובלעות ההקצבות חוזר ומאשר הגדלה לתקציבים. לדוגמא: תיאטרון מקבל תקציב מהמדינה מתוך תקציבי החינוך או התרבות. מי קובע את שכר המנהל? – "מועצה ציבורית" הממונה בהמלצת מנהל התיאטרון, והתוצאה – שכרו של מנהל תיאטרון עשוי לעלות על שכרו של שר!
באיזו דרך ניתן למנוע או לפחות לצמצם באופן משמעותי את העיוותים הללו, על כך בהזדמנות הבאה.