רשמים עצובים מהמסע למירון

קצת אחרי חצות הלילה פרצו אל אולפני מספר גברים לבושים בשחור (לבן) אחד מהם אחז בידי בעוד שהשני חוסם את פי עם ספוג של מיקרופון. הוכנסתי אל רכב גדול. "למירון, למירון" שמעתי אותם לוחשים. בדרך קיבלתי אין סוף אסמסים זועמים "מה קרה, למה ברחת?", "רק תגיד שהכל בסדר" ביקשו כמה מאזינים מודאגים. "זה שידור חי או חוזר?" זה היה חוזר ודיברתי שם על היומולדת שהיה לי לפני חצי שנה... והנה עוד כמה סמסים "מזל טוב יוסי, עד 120 מגיע לך..." "מה עושים עם הורים שלא מבינים אותי?", "אפשר את השיר החדש של מ.ב.ד?", "יש סיכוי שעוד תחזור?" היה לי עצוב, לא האמנתי שככה המאזינים לא יוותרו, אבל זאת היתה סוג של חטיפה רוחנית. "רבי שמעון שלח אותנו להביא אותך ואתה מעז לסרב?", הצליפו בלשונם ה"חוטפים". האמנתי שרבי שמעון קורא לי, אבל לא הבנתי למה על חשבון התוכנית, לא הבנתי עד שהגעתי. הגענו אל הר הקודש, מירון. מחזה מרנין, אלפי יהודים, ילדים, זקנים, חולים, בריאים, נשואים. הכל מבקשים חיים, שמחה, ילדים ואופסססס גם מלא נערים ונערות מבקשים שידוך, אבל שיהיה מיידי! אאוץ'. כל שנה אני זועק בקול ניחר: צעירים יקרים, אל תיסעו למירון! הורים יקרים, אל תשלחו את הילדים שלכם לשם! השנה, משום מה, חשתי סוג של פחד, מי אני, שאצא נגד מעמד מסורתי של סוג של עליה לרגל ולכן קראתי בהססנות מה: "צעירים יקרים, רק מי שבטוח - שיעלה למירון ולא ייכשל או יכשיל - שיעלה, אבל מי שחושש - מוטב שיישאר בביתו, ובטוחני שתפילתו תתקבל טוב יותר". עשרות צעירים עדכנו אותי שהם קבלו אכן את הדברים ולא יעלו. אבל למה רבי שמעון קרא לי? אאוץ'. נקרע הלב לראות בחורי ישיבה עם ציציות מתבדרות ברוח הקרה נועצים מבטים בבנות צנועות וחסודות המחפשות היכן להשפיל את מבטיהן. מביך היה לראות בחורים שחזותם מעידה כי עזבו רק לרגע את הישיבה מתלחששים בפינות עם בנות שהוריהן בטוחים שהן קורעות כעת את ליבן בתפילה חרישית... מגעיל היה לראות בחורים המכונים "שבבניקים" אוחזים יד ביד בבנות שהתדרדרו והולכים להתפלל... אאוץ'. יהיו מי שיגידו למה לראות את השלילי? גם אני חשבתי כך והלכתי בדרך המהדרין הצלתי את עורי. באותם רגעים צעירות צעדו בשביל הסמוך שגם הוא היה מהדרין עד חמישים מטר לפני הציון, שם ארבו להן בנים, היה מגעיל ומשפיל. כשהגעתי אל פתח המערה חשבתי עליך, רבי שמעון, שכולך אש שלהבת רואה מביט ומה חושב, רואה את הדמעות, המילים הכאבים והתפילות של כל יהודי ורק כמה מטרים משם אנשים רעים מנצלים את ההתכנסות ללכידת עוד מספר טלפון... אאוץ'. הבנתי את כוונתך, רבי שמעון. הבאת אותי כדי שאראה ואזדעזע (מי שמכיר אותי יודע שאני די ליברל גם במראות קשים... אבל הפעם זה היה מבחיל!) הבאת אותי כדי שאקרע את ליבי בשאלה "למה"? למה לא זעקתי חזק יותר? למה לא יצאתי בקמפיין נרחב יותר להביא דבר זה לידיעת הורים וצעירים? למה שתקתי כאשר מאזינה התקשרה ואמרה: "אל תדאג יוסי, לי זה לא יקרה!", ובערב התקשרה ואמרה: "מצטערת, אני לא מאמינה אבל גם לי זה קרה!" מי מהאדמורים אמר "במערה - יום כיפור, ובחוץ פורים...". לאחר מה שראיתי סיכמתי: "במערה - יום כיפור, בחוץ - תישעה באב!". חורבן היופי של עולם התורה, התמונה העגומה של צעירים וצעירות ללא אישיות שהגיעו עד לשפל המדרגה, לבוא להר הקודש ולצחוק לרבי שמעון בעיניים! בטוחני, שרבים יגידו "היינו שם והיה מרגש, היה נפלא. לא צריך להתייחס לכמה שבבניקים, מי שרצה להתפלל ולחזור ידע איך לעשות זאת..." אז זהו שלא. "כמה שבבניקים" לא היו גורמים לי לכתוב מאמר זה. מדובר בבחורי ישיבה ובנות סמינר שנכשלו בגלל הסיטואציה. לא לי כאן המקום לפרט. לסיכום המסע. סליחה על השובניזם, אבל בת שמכבדת את עצמה לא צריכה להגיע למקום הזה! גם אם היא לא נכשלה, היא בוודאי הכשילה! אאוץ'. האמת כואבת.