כשאדם נקלע לדרך חתחתים שכולה קוצים ודרדרים, מכשולים ומהמורות, זה אך טבעי שבפעם הבאה יבחר לו ביתר זהירות נתיב אחר. לאחר תוכנית ההינתקות הגרנדיוזית שהניבה פירות באושים, היינו צריכים ללמוד את הלקח ולבצע תפנית כלשהי מן הדרך הנלוזה הזאת. אלא שאנחנו עם קשה-עורף שממשיך לעשות שטויות עד אשר יבוא היום שבו אפילו שטויות לא נוכל לעשות.
תוכנית ההינתקות הכילה הכל מלבד "הינתקוּת". אנחנו קשורים בעבותות אל חבלי ארץ שמהם נסנו בבהלה. הפליטים שגורשו משם "ברגישות ובנחישות" עדיין מסתובבים בלי פתרונות דיור, תעסוקה וחינוך. אלפי טילי קסאם נורים אל ישובים בלתי ממוגנים ורק בנס לא התרחש עדיין אסון. ארגון הטרור של החמאס עלה לשלטון, אל קאעידא פתח סניפים בסיני ובעזה, רצועת עזה מלאה נשק ותחמושת בכמויות שדי בהן למלחמה כוללת והתשובה שאין לנו היא ירי פגזים לאויר ולחולות.
מצרים, ירדן וכמובן הפלשתינים עצמם, מתנגדים לתוכנית "ההתכנסות" מבית מדרשו של אולמרט. מדוע הם מתנגדים? פשוט מאד, משום שאינם מסכימים לאותם גבולות קבע שיוגדרו לאחר "ההתכנסות". הפלשתינים, ארצות ערב, האיחוד האירופי וארצות-הברית היו רוצים בהקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67. לא פחות. לא גושים ולא רגבים! אפילו חלק ניכר מאזרחי מדינת-ישראל מאמינים שרק דרך זו תוביל אותנו לשלום.
עם הסגולה שלנו נעדר את ההבנה הבסיסית שכל פתרון מוצע לא יפסיק את הטרור נגדנו, משום שהמחשבה שפיתרון כלשהו יוביל להפסקת הטרור הינה מחשבה מוטעית מעיקרה. הפיתרון היחיד המקובל על הפלשתינים הוא מדינה פלשתינית אחת על כל השטח וגם אז יימשך הטרור בין היהודים לערבים ובין חמולות לשבטים. חייבים להפריד הפרדה מוחלטת בין הפתרונות המוצעים לבין הטרור! אם יש זיקה ביניהם, הרי שהיא הפוכה! כלומר, רק אם יוכרע הטרור הכרעה סופית יהיה מקום לדון על פתרונות כאלה ואחרים.
אשר על כן, חייבים להניח לפתרונות ולהתרכז במיגור הטרור. כל המשאבים צריכים להיות מופנים למטרה זו. אף-על-פי שהמשימה הזאת קשה שבעתיים כיום, צה"ל יודע את המלאכה והממשלה צריכה להטיל עליו את המטלה הזאת ולחזק את ידיו. אין שלום אלא אחרי מלחמה בטרור!