בעייתה הייחודית של ירושלים,מתחילה ונגמרת בשאלת עתידה הפוליטי. בחינת מצעי המפלגות הגדולות מצביעה על כך שכולם כבר מסכימים על קריעתה של העיר לשתיים והויכוח היחיד הוא: האם לגזור יפה במספריים, או לחתוך בסכין, או לקרוע מהר שלא יכאב או לאט שנתרגל לכאב. האמת שטרם נאמרה היא כי כל חלוקה תביא לחורבנה ואולי אחרי שלושת אלפים שנה שגברים הקיזו דם על אדמתה והביאו לחורבנה שוב ושוב, הגיעה העת שתפנו את הבמה ותנו לאישה להגיד לכם כי הדרך להשגת שלום בכלל לא חוצה את ירושלים.
ירושלים משולה בעיני לתינוק המריבה במשפט שלמה, אפילו החכם באדם התקשה למצוא פתרון לריבן של שתי האמהות הטוענות כל אחת "שלי הוא". שלמה זיהה כי האם האמיתית היא זו שמוכנה להציל את בנה ממכת החרב המאיימת לחצותו לשניים ונותנת אותו לידי האחרת ובלבד שיחיה. האם השקרית, שאין אהבת אמת בליבה לתינוק, אומרת למלך :" חצה אותו לשניים". מעדיפה היא שימות ובלבד שלא יהיה לצרתה.
לפני שחבורת הגברים מתיישבת בקמפ-דיוויד או בקלאב דומה כדי לדון בסוג החרב שתחתוך בבשרה של ירושלים, כדאי להם ללמוד קודם לכן והבין את היתרונות והחסרונות של רעיון חלוקתה. ראוי לבחון מודלים של ערים דומות בעולם, בהן קונפליקט דו לאומי דומה.
בעיר ניקוסיה למשל, הוחלט להפריד בין הטורקים לקפריסאים באמצעות חומה פיזית שלא הביאה כל פתרון כלכלי ולא פתרון לסכסוך בין שני העמים. גם חומה בלב העיר ברלין לא הביאה לתוצאות הרצויות וסופה שהופלה ע"י האזרחים עצמם.
עיר המריבה האירית, בלפסט, אומנם לא נחצתה בגדר פיזית, אך אוי לו לילד קתולי שבטעות יצעד לרחוב פרוטסטנטי. תושבי חבל אלזס-לורן נקרעו שנים רבות בין ריבונות גרמנית וצרפתית, עד שהוסכם על חלוקת ערי הגבול כך שתושביהן הגרמנים יהיו בזיקה לאומית לגרמניה ותושביהן הצרפתים בזיקה לצרפת, מבלי להזדקק לגבול פיזי בתוכן.
ירושלים צריכה ללמוד מהמודלים השונים ולאמץ לה מודל שיותאם לה. למשל, השארתה עיר מאוחדת לנצח ברמת השירותים העירוניים ועיריית הגג האזורית, כשתושביה הערביים יהיו בעלי זיקה לאומית לשלטון הירדני או הפלשתיני ותושביה הישראלים ימשיכו לשמור על זיקה לאומית למדינת ישראל. ניהול ענייני העיר עצמה לא יהיו קשור לזיקה הלאומית. חלוקת העיר לרובעים שינהלו עצמם אוטונומית היא הפתרון להשארת העיר מאוחדת פיזית, כשאוכלוסיותיה הן המחולקות לשתי ריבוניות ולא העיר עצמה.
שטח המטרופולין יכלול גם את אבו דיס, עזרייה, א-זעיים וכד', אך הם יוגדרו כרבעים שלאזרחיהם זיקה לאומית לפלשתין או ירדן. חיבורם של כלל הרבעים לישות מטרופולנית תשתמע מהפיכתם למאוגדים תחת רשות מנהלית אחת יחד עם מבשרת, נטף, גבעון, מעלה אדומים, כל הקיבוצים והמושבים סביב העיר וכדומה. נטרול ההתנגדויות לסיפוח תתאפשר באמצעות הגדרת היישובים כמינהל עצמאי ומתן אוטונומיה במשק כלכלי סגור לכל רובע.
חלוקה מנהלית של המטרופולין החדש שיווצר לרובעים מינהליים, תתבסס על הצלחת הניסוי של חלוקה ושליטה באמצעות מינהלים קהילתיים. האזורים שיסופחו לעיר יוגדרו גם הם כרבעים ויפעלו בעצמאות מינהלית, עם קשר מוגבל לעיריית גג.
גבולות הרובע יקבעו בצל העיקרון הכלכלי כי גודלו של הרובע חייב לאפשר לו מסוגלות לכלכל את עצמו. כך בכל רובע יכללו מבני ציבור, אזורי תעשיה ומוסדות, מהם ניתן לגבות ארנונה. לרווחת כלל הרובע. רובעים בעלי זיקה לאומית ישראלית ייהנו מתקציבי המדינה כנהוג היום ורובעים בעלי זיקה אחרת ייהנו מתקציב המדינה שלהם. עם זאת כל רובע יפריש כספים לניהול עיריית הגג שתתמקד בתכנון על, קביעת מדיניות, תשתיות אזוריות ותשמש ערכאת ערר לערכאות הרבעים במידת הצורך.
כל מינהל יוכל לקבוע את אופי השכונה והבנייה בה, על-פי מפתח מוסכם של חלוקת שטח פרטי וציבורי. כך ייקבע למינהל חובת הקצאת שטח ציבורי, אך הוא יחליט אם לבנות בו קולנוע, ישיבה, מדרשה, מגרש ספורט, בית כנסת או כנסיה.
בתוך פאזל הרבעים סובבי ירושלים,יוגדרו בנפרד הרבעים הכלולים בתוך "ירושלים", תוך צמצום מקסימלי של גבולות השטח והוא בלבד יקבל מעמד של אזור נטול מס בדומה לאזור גיברלטר. כך כל מי שיש לו עסק או מגורים בתוך ירושלים עצמה, יהנה מסל הטבות ייחודיות במיסוי. מחירי הנדל"ן יעלו, עסקים, גופים כלכליים גדולים ותעשיה יעדיפו להתמקם בירושלים. בעלי הכנסה גבוהה פנויה יעדיפו שוב לגור בה ובמקביל אוכלוסיות שאינן עובדות לא יושפעו מביטול המס ועל כן יעדיפו למכור דירה במחיר גבוה ולהגר לערים שהדיור בהן זול יותר.
עיריית הגג תקבל תקורות מהרבעים, ותעסוק בקביעת מדיניות ותכנון. היא תאציל את כל הסמכויות האחרות לרובעים ותאפשר לכל רובע ליזום תוכניות ולגייס הון לביצוען. היא תספק שרותי תשתית ובקרה שאינם כדאיים כלכלית להפעלה בידי המינהלים, וכן תהווה גוף ערר להכרעות בין מינהלויות שאינן מוצאות פתרון מוסכם.
כל רובע יזכה לריבונות מינהלית, כך שינוהל עצמאית והנהלתו תיבחר ישירות על-ידי תושביו. אופיו של כל רובע, תרבותו, חלוקת מבני הציבור ופעילות מערכותיו ייקבעו בהתאם לרצון התושבים באמצעות ועדות רובעיות. (כך יוכל לפעול רובע ערבי או יהודי בסגנון חילוני, דתי וכן הלאה). כל אדם יוכל להתגורר בכל רובע, במידה ויתחייב לכבד את כללי המינהל הנהוגים בו.
ביטול מועצת העיר ירושלים והקמת מועצת על המורכבת מראשי הרובעים, אשר יבחרו מתוכם יושב-ראש לתקופה של ארבע שנים בכל פעם.
רובע המאופיין ברמה כלכלית גבוהה יוכל להחליט אם הוא גובה מיסים גבוהים או נמוכים לשם מימון פעילותו, אך יחויב לתשלום לעיריית הגג בתעריף מטרופוליני אחיד לתושב.
בחירות לראשות הרובע יתקיימו במקביל בכל הרבעים, כאשר הנבחרים יהפכו אוטומטית לחברי מועצת עיריית הגג (בחירות אזוריות). צורת הבחירות תחזיר את הייצוג היחסי של תושבי העיר, כך שתשקף את מספרם באוכלוסיה על בסיס ההתקבצות הטבעית.
ביטול המועצה הדתית ירושלים והקמת מועצה בין-דתית הכוללת נציגי הדתות שמאמיניהם חיים בעיר לצד עיריית הגג. חברי המועצה הבין-דתית יעסקו בתיאום ואחריות על עניני הדת השוטפים לקהילותיהם, תיאום בין-דתי סביב חגים ומועדים ודאגה למקומות הקדושים להם. יותר לחברי כל דת להפעיל משמר ריבוני לא חמוש במדים רשמיים שיפעל להגנה על אתריו הקדושים. תקציב פעולת כל נציגות תתבסס על מימון חיצוני של מדינות העולם החפצות בטיפוח כל דת בעיר (ישראל ליהודים, מדינות ערב למוסלמים והותיקן לנוצרים).
תוכנית זו, ברוח מחשבה נשית המתאפיינת בבחינה אינטגרטיבית של מכלול רבדים ועומקים של סוגיה נתונה, הינה מפורטת ומורכבת והיא רואה באופק ההיסטורי הפיכת ירושלים לעיר שמטיבה עם תושביה בתחומי עידוד השקעות ותעשיה,הטבות לעסקים חדשים, פתרונות לבעיית החניה והתחבורה וישוב הסכסוך התרבותי ההיסטורי בין חרדים, חילונים וערבים.