במבט לאחור נראים ימי תחילת האינתיפדה, בשלהי שנת 2000 כהזויים במיוחד. תחת גל הטרור הפלשתיני הגואה, ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, ניסה נואשות להחזיר את הסכסוך עם הפלשתינים למסלול מדיני. מפריז, שם חמק ערפאת מחיבוקה של מדליין אולברייט, אז מזכירת החוץ של ארה"ב, דרך פסגת שארם א-שייח אצו רצו המתווכים, מיטשל, טנט, זיני ורבים נוספים בממשל בוש. אפילו את שמעון פרס, שותפו לפרס נובל, שם יאסר עראפת ללעג, כאשר סיכם איתו על הכרזה משותפת מקבילה להפסקת אש ב- 02.11.2001 שממנה טרח להתעלם לחלוטין.
מחווה רדפה הצעה וצה"ל הגביל עצמו בחומרה למדיניות הגנתית מובהקת. הקו האדום של שטחי איי ברשות הפלשתינית, מנגנוני הביטחון שלה, מוסדותיה ובכיריה כולם נהנו מחסינותה של מדינת ישראל באותם ימים ראשונים.
תחת גל טרור בלתי פוסק ניסו משלחות ישראל והרשות, בתחילת 2001, להגיע להסכם מדיני לסוף הסכסוך בטאבה. בהתחלה גזר כל פיגוע הפסקה של ימים בדיונים ולבסוף של שעות מעטות בלבד. בעוד ממשלת ישראל מכריזה בנחישות ש"הפלשתינים לא ישיגו דבר בטרור", הרי בחדרי הדיונים גזרו הפלשתינים קופון אחרי קופון, שמים ללעג את הכרזותיה הגלויות של ישראל. אירועים שהיום נראים כמחזה הזוי לחלוטין.
ההפגנה הגדולה ביותר בימי האינתיפדה ולפני ההינתקות היתה נגד האיפוק של ממשלת ישראל. היא התקיימה בכיכר ציון ב- 06.06.2001, חמישה ימים לאחר פיגוע ההתאבדות הנורא בדולפינריום שבו נהרגו 22 בני נוער וחמישה עשר יום לאחר שישראל הכריזה ב- 22/05/2001, באופן חד-צדדי, על הפסקת אש. הפסקת אש שבה המשיכה לדבוק גם אחרי הפיגוע הזה ופיגועים נוספים אחריו. ספק אם מדינות אחרות היו מבליגות עד כדי כך נוכח הזוועה.
הביקורת בשמאל אז התמקדה דווקא בכך שאת הקשרים עם ערפאת קיים עמרי שרון "הבן של" ולא איזו דמות רשמית מהממשלה. אז עוד שלל אריק שרון מכל וכל את הגדר וכל רמז לצעדים חד-צדדיים.
לא מיד החלה ישראל בירי תותחים בעזה ובחידוש החיסולים. אחרי ההינתקות מ- 07.2005 התאפקה ישראל מלהגיב לאורך חודשים על ירי הקסאמים בהנחה שמדובר בשחרור קיטור זמני וניסיון פלשתיני להציג את ההינתקות כתבוסה ובריחה של ישראל.
ב- 23.09.2005 בערב, בשעת תהלוכת ניצחון של החמאס במחנה הפליטים ג'בליה אירעה "תאונת עבודה", כולה תוצרת עצמית, שהביאה למותם של 23 פלשתינים. כמו היום בחוף עזה כך אז בג'יבליה, מיהרו ממש אותם דוברי החמאס, להאשים את ישראל באירוע ולגמול לה במטחי קסאם. ישראל הגיבה במעצרים ביו"ש, בבומים על קוליים, ולראשונה בירי 4 פגזים לנקודת שיגור קסאמים. למעשה עד לאחרונה, כל עוד נמנע החמאס ממעורבות בפעילות נגד ישראל, נהנו מבוקשי האתמול מחסינות מלאה. אפילו בימים אלה ממש כאשר מטחי הקסאם רודפים אחד את השני עדיין מכתיב האיפוק את תגובתנו.
גם גבול הלבנון מיהר לספק שפע של הזדמנויות לדרדר את העימות לעוד מלחמה קטנה. מחטיפת החיילים בהר דב בתחילת האינתיפדה ב- 07.10.2000 ועד מטח הקטיושות האחרון להר מרון לפני כשבועיים. צריך היה רצון טוב, שכל בריא והרבה איפוק כדי לא להיגרר לעוד אלימות בלתי נשלטת גם בצפון.
אין ספק שבמציאות הסבוכה זה בלתי אפשרי לא לטעות כהנה וכהנה. כל הממשלות בישראל הגיעו לבסוף לנקודה שלא היה מנוס משימוש בכוח. תמיד ליווה אותנו הוויכוח אם הריסון הראשוני גורר אלימות נוספת או שהתגובה המוקדמת מדי מונעת כל סיכוי לרגיעה. הכול בעיני המתבונן ותשובות אמת אין לנו. ברור לנו שרק בכוח לא יפתרו הבעיות ובלי כוח לא נשרוד את המזה"ת - מה שלא ברור לנו היכן נקודת האיזון.
כאשר מתייצבים הגנרלים (מיל.) בזה אחרי זה בתקשורת וטוענים שישראל מבינה רק כוח, שהיא לא נותנת הזדמנות לתהליך המדיני וכל רצונה לאכוף בכוח מציאות חד-צדדית על הפלשתינים אפשר רק לציין בצער, שכנראה מי שיש לו דעות כה נחרצות, לא נזקק לעובדות ופשוט מתעלל באמת.