ביקורת קשה הוטחה כלפי ערוצי הטלוויזיה שלנו, שהעבירו בשידור חי, כמעט מלא, את נאומו של השייח נסאראללה, מנהיג החזבאללה בלבנון, ואת מסיבת העיתונאים שקיים בעקבות התקיפה שביצעו אנשיו בשטח ישראל.
מדוע נותנים לו את הבמה התעמולתית? מדוע אנחנו צריכים לצפות באויב בשעה קשה זו? מדוע מאפשרים לנבל הזה לצוץ בכל בית בישראל? - כאלה היו השאלות ובהן כבר נעוצות התשובות. לטעמי הן חיוביות. כי רק משניתנה לעם היושב בציון ובגליל האפשרות להציץ ישירות בפני האויב הקיצוני ביותר, בפרצופו המיוזע ושטוף-השיטנה, להקשיב לדיבורו המתלהם, להכיר את סגנונו המשתחץ, לצפות במוחאי הכפיים על כל איום ועל כל שקר שהטיח כלפינו – כך יודעים אנו טוב יותר מול מי אנו עומדים, או ליתר דיוק, מי עומד מולנו. תם עידן האשליות, לפיהן כוחו של האיש בדיבורים בלבד.
חשוב היה לצפות בנסראללה גם כדי לחוש ביתר שאת במחדלנו שלנו. לא המחדל הביטחוני-צה"לי, שעליו שילמו שמונה חיילים בחייהם ושניים נפלו בשבי, כי אם המחדל ההסברתי. מול נסראלללה לא קם אף לא מנהיג ישראלי אחד, לכנס מסיבת עיתונאים נגדית ולשאת ברמה את דבר ישראל, הן כלפי העולם והן כלפינו פנימה. קולותיהם של השרים שדיברו-גימגמו פה ושם - לבני, פרס, פרץ, הרצוג - היו קולות ענות חלושה, מתנצלים, רדודים ועייפים.
המלחמה המתחדשת על אדמת לבנון ובגליל נפתחה במחדל צבאי, אבל ידו של צה"ל תהיה על העליונה וזרוע החזבאללה תיגדע. לעומת זאת, במלחמת ההסברה והתעמולה, שוב ישראל כושלת באין לה מנהיג בסדר גודל צ'רצ'יליאני או בגיני, ובאין לה מי שיזים אחד לאחד את השקרים ודברי הכזב שמטיחים בנו נסראלללה ושאר בני הבליעל הערביים - וביניהם שגרירים מעונבים, אנשי תקשורת בעיתונות הערבית שדוברים אנגלית מעולה.
הללו נרתמו כולם לשירות תעמולת חזבאללה. דבריהם נקלטים היטב בתקשורת במערב, מובאים בהרחבה ותורמים להאשמות נגד ישראל. מישהו, לעומת זאת, התייחס לשרת החוץ של ישראל?...
חשוב היה לראות בטלוויזיה את חיוך השטנים של נסראללה ולהאזין לקולו המאיים עם תחושת הנצחון שלו, כדי שכל אזרחי ישראל הצופים בו, יידעו באופן מוחלט, מוחשי, מיהו האויב המחמם מחדש את הגבול הצפוני והמעודד את הטרור הפלשתיני ברצועת עזה.
שלא כמו ב- 1982, כאשר השמאל ניסה לתקוע מקלות בגלגלי מכונת המלחמה הישראלית שיצאה להכות באויב על אדמת לבנון, כאשר מנחם בגין ("הצלחה גדולה", הוא הגדיר אותה בכל הזדמנות) היה ראש הממשלה ואריאל שרון שר הביטחון – היום הרוב המכריע בעם תומך במהלכי הממשלה ובלוחמי צה"ל, טייסים, תותחנים, שיריונאים, המכים בשעות אלה בעמדות החזבאללה על אדמת לבנון.
סיבת השינוי זה, המחשבתי-פוליטי-אילוצי, היא העובדה שבראש הממשלה מכהן איש "קדימה" והשמאל ובראש מערכת הביטחון עומד שר הכי יוני שאי פעם הוביל אותה. והנה – הפלא ופלא, שניהם הגיעו למסקנה, ש"יש לגמור את החשבון" עם האויב שמצידו הצפוני של הגבול הבינלאומי. גם הוא, עמיר פרץ, רואה לפתע דברים ש"לא ראה משם" כלומר ממחוזות השמאל וההסתדרות. איש בישראל לא יהין להטיח בהם קריאות "רוצחים". וסיבת השינוי היא גם אותה מסיבת עיתונאים עם בעל המצנפת שכיכב בה.
יהיו שיגידו כי הפעולה הנוכחית קלושה מדי, איננה מסתמנת ככזו שתביא לשבירת החזבאללה ולהתעשתות ממשלת לבנון, להביאה לכך שתשליט ריבונותה על כל השטח עד לגבול עם ישראל. הימים הבאים יגידו. המצב בשטח יכתיב כנראה את מהלכי ממשלתנו וצבאנו – והכוונה כמובן למצב בגליל וביישוביו, בחיפה ובנותיה, שכבר ספגו מנות של טילים, קרבנות ופצועים.
אבל למבצע שיצא אליו צה"ל בסוף השבוע, למלחמה שנכפתה עליו, צריכה להיות בסופו של יום מטרה נקודתית אחת. קוראים לה: השייח נסראללה. את המסית הזה צריך לחסל נקודתית. נקודה. בסיכול ממוקד או אחר, לבדו או עם כל הסובבים אותו יהיו אשר יהיו. יש למחוק אחת ולתמיד את חיוכו הארסי שכל כולו שנאה לעם היהודי. יש להחליף את אגלי הזעה על פניו באגלי דם.
נכון, במקום נסראללה יקומו לנו עוד כמה וכמה נסראללות, יורשים-שונאים, שינסו להמשיך בדרכו, לפגוע בישראל ובחיילי צה"ל, לחרחר מלחמה ואלימות, וגם לזכות בהבנת מזכ"ל האו"ם ושאר אירגוני "שלום" בעולם. בהם, ביורשיו של נסראללה, נטפל בבוא העת. כרגע – היעד הוא לא רק מיתקן כזה או אחר של החזבאללה, לא פיצפוץ אתר שיגור קטיושות כאן ושם, אלא בראש וראשונה אותו ראש הנחש שמכנס מסיבות עיתונאים ללא מורא במטרה להפיץ את בשורת המלחמה שלו. אותו יש להסיר ובמהרה.
בכך אינני מעלה פה עצות מקוריות. בכך אינני מחדש פה דבר. לבטח אני מתפרץ לדלת פתוחה באחד ה"בורות" של מערכת הביטחון, שם מלקטים כל רגע את המידע המודיעיני, אני מקווה, ושם ימליצו היכן ומתי לחסל את נסראללה. אני רק רוצה לקוות, שכאשר דברים אלה יראו אור ויקבלו פומבי, המעשה המתבקש יהיה כבר מאחורינו, או שיתבצע בתוך זמן קצוב וקצר.
צריך בעניין זה ללמוד מן הרוסים. מוסקווה וכמוה פאריס קמו מיד לבקר את ישראל על "פעולתה המוגזמת" בתחומה הריבוני של מדינה ידידיותית ודמוקרטית, אך היה זה פוטין, שבתחילת השבוע שעבר התברך בהישג יוצא מן הכלל: חיסולו של מנהיג המורדים הצ'צ'נים, שאמיל בסאייב. "מותו הוא נקמה מוצדקת בשודדים על כל מעשי הטרור שהם ביצעו במוסקווה ובאזורים אחרים" – אמר בסיפוק הצאר הנוכחי של האימפריה הרוסית.
מול ישראל הקטנה ניצבים "בסאייבים" רבים ובראשם נסראללה ראש החזבאללה וחאלד משעל ראש החמאס, כאשר תחתיהם רבים אחרים המפעילים טרור ללא הבחנה, כאילו לא יצאנו-ברחנו חד-צדדית מלבנון או מרצועת עזה. אכן "התנתקנו", כלומר השארנו אותם לנפשם ואיפשרנו להם להתארגן, להתאמן, לאגור מצבורי טילים מכל הסוגים ולחדש את הלחימה וההרג. עתה הגיעה שעת תיקון הטעות, השילם והנקם.
על ישראל ללכת בדרכם של הרוסים ולחסל את ראשי אויביה, שכל מעייניהם ברצח, אלימות וטרור נגד אזרחי ישראל. אסור לנו לשקוט ולנוח עד שלא יעברו ל"גן העדן" שבשמיים השניים הללו, שזוכים בינתיים, באופן זמני יש לקוות, לאירוח על אדמת סוריה ולבנון ולהפעיל משם את משגרי הקטיושות והקסאמים.
בכליון עיניים אנו מצפים למסיבת עיתונאים שבה אולמרט יבשר לאומה ולעולם: "חיסלנו את נסראללה / משעל. מותו הוא נקמה מוצדקת על כל מעשי הטרור שהם ביצעו בשדרות, בנהריה ובמקומות אחרים".