שתי תנועות שחרור לאומיות נלחמות מזה שנים רבות על אותה כברת ארץ עתיקה - "נחלת אבותינו" בפי היהודים ו"פלשתין הכבושה" בפי הפלשתינים. על-פי הנחישות והאלימות של המאבק - שבשנים האחרונות הפך למלחמת טרור של מתאבדים נגד ישראל ומלחמת-נגד ישראלית המציבה בחזית את עוצמתו הטכנולוגית והאנושית של צה"ל - לא נראה שקיימת אפשרות ריאלית של פשרה בין הניצים.
המלחמה הזו גובה מחיר כלכלי כמעט כבד מנשוא. בישראל נוספים מיד שנה אלפי אזרחים למעגל העוני; הכלכלה הישראלית שבמשך שנים אופיינה בצמיחה - צונחת במידרון תלול; ובלכידות של העם הישראלי הולכים ונוצרים סדקים. בצד הפלשתיני מנסות תנועות פונדמנטליסטיות אלימות להשתלט על השלטון המרכזי; רוב האוכלוסייה מתקיימת על גבול פת הלחם כיוון ששוק העבודה הישראלי, מקור הפרנסה העיקרי בעבר, חסום בפניה; ורק התקווה שזרע ערפאת בקרב בני עמו הנדכאים שאולי סוף סוף, לאחר שנים רבות של כיבוש ישראלי, הגיעה עת השחרור והקמת מדינה פלשתינית - עדיין מניעה את הגלגלים.
במלחמה הזו, המונעת באש הלוהטת משנאה של אמוציות והקשרים היסטוריים המשולבים באמונה דתית עמוקה, בהבטחות אלוהיות ובקשר נפשי עז אל קרקע המולדת המובטחת - לא יכולים להיות מנצחים. במאבק הטיטנים הזה שבו כל צד טוען "כולה שלי" רק צד אחד יכול לצאת מנצח. רק צד אחד יכול להיוותר עומד על רגליו ושולט בארץ ששוב אינה זבת חלב ודבש אלא זבת דם ונרצחים.
דוגמא מדוייקת לתהום העמוקה הפעורה בין הצדדים ניתן לראות במלים שבהן משתמשים שני העמים המיוסרים האלה במסגרת המלחמה הבלתי פתורה שביניהם. המלים ומשמעותן, המלים ויכולת הצדדים להבין את מה שנסתר מאחוריהן, ובעיקר המלים הפשוטות ביותר, כמו "שלום", ומה משמעות המלה הזו בעיני כל אחת משתי האומות. כי כאשר יאסר ערפאת מדבר על המלה "שלום" וכאשר ישראל מדברת על "שלום" - המדובר אמנם במלה אחת, בעלת צליל כמעט זהה, אבל בעלת שתי משמעויות שונות באורח קיצוני ביותר.
כאשר ערפאת משמיע את המלה "שלום" במסגרת חלומו להקים מדינה פלשתינית הוא מדבר על "זכות השיבה" שפירושה החזרת כל הפליטים - מלבנון, מירדן וממצרים - לכל מקומות מגוריהם לפני 1948. לרמלה, ללוד, ליפו, לחיפה, לאשקלון, לעכו, לאיגזים (הלא היא כרם מהר"ל) וגם לכפרים שנהרסו עד היסוד במלחמת השחרור. בעיני ערפאת משמעות מימוש "הזכות" הזו: שינוי מוחלט של המבנה הדמוגרפי של מדינת ישראל עד כדי הפיכת היהודים בה למיעוט;
כאשר הפלשתינים בראשות ערפאת מצהירים על רצונם ב"שלום" הם מדברים על ריבונות פלשתינית מלאה בכל מזרח ירושלים, כולל הר הבית והכותל המערבי, שתהיה בירת פלשתין שתשתרע על כל שטחי הגדה המערבית שהיו מחוץ לגבולות ישראל ב-1967; כאשר הם אומרים "שלום" הם לא מתכוונים להקפאת הבניה בהתנחלויות אלא לעקירת כל ההיאחזות היהודית שמעבר לקו הירוק.
לעומת זאת, כאשר הישראלים מדברים על "שלום" הם זוכרים תמיד, ולעולם לא ישכחו, כי הם דורשי "שלום" גם בשם ששת המיליונים מבני העם היהודי שניספו בשואה ואשר רציחתם הבלתי אנושית הביאה להכרה בינלאומית בחובה המוסרית להעניק לעם היהודי בית בארץ ישראל; כאשר רוב הישראלים חולמים על "שלום" הם זוכרים, כי זה "שלום" שבמסגרתו מדינת ישראל - שבירתה ירושלים השלמה - נועדה להיות בית לאומי לעם היהודי ובתור שכזו היא הוגדרה בידי מייסדיה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". אך כדי להוסיף חטא על פשע באי ההבנה השוררת בין שתי האומות, קיימת גם אי הבנה מובנית בתוך העם הישראלי.
לעומת עמדת הרוב בישראל, כאשר מדברים אנשי השמאל על "שלום" ומבקשים להפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", הרי הם בעצם מנסים למחוק מעל דפי ההיסטוריה את הגורמים שהביאו להקמת המדינה היהודית.
כדי להבהיר ולחדד את משמעות המחלוקת הבלתי ניתנת לגישור נניח לרגע שהושג אותו חזון אחרית הימים הבלתי מתקבל על הדעת ביחסים שבין ישראל לרשות הפלשתינית: סוף סוף הגיעו ימים ללא אש, ללא רצח, ללא התאבדויות מתפוצצות. ובעקבות השקט החלומי הזה ישובו הצדדים הניצים למו"מ סביב שולחן הדיונים - הליך שעליו ממליצים בחום נציגי השמאל בישראל. על מה ידברו סביב השולחן הזה? על הגבולות, על הויתורים, ועל ה"שלום", כמובן.
ושוב ישתמשו באותה מלה, ושוב יהיו דעותיהם חלוקות באשר למשמעויותיה השונות. ומה יהיה אז? שוב מחלוקת, שוב מלחמת עמדות מילולית, שוב פיצוץ.
במאבק הזה בין שתי תנועות השחרור הלאומיות הפתרון היחיד שיכול להתקבל על הדעת הוא רק זה שבמסגרתו צד אחד יגבר על האחר וישלוט בארץ חלומותיו, במולדת כיסופיו, כאשר העם השני נמחק מעל פני האדמה הזו, גולה ממנה, או נותר לחיות בה כמיעוט בעל זכויות מינימליות.
מנקודת הראות הקיומית של תנועת השחרור הציונית-יהודית, המעדיפה שלא להיות משוספת גרון בסיף המוסלמי, חשוב ביותר שהמנצחת תהיה ישראל והיא תהיה זו שתוכל להכתיב את תנאי הדו-קיום ואופיים.
והשלום "הנאור, הצודק והדמוקרטי" עם הפלשתינים ועם כל עמי ערב הסובבים אותנו, מה יהיה גורלו? הוא כנראה יישאר לנצח משאת נפש, מישאלת לב שלא תבוא, נבואת אחרית הימים שלא תתגשם לעולם. בוודאי שלא בימינו.