דיבתם רעה

נמשלה הלשון לחץ, שאם ישלוף האדם חרב בידו להרוג את חברו, החבר

מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר את החרב לנרתיקה.

אבל החץ, כיוון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירו, אינו יכול להחזיר (מדרש שוחר טוב, קכ).

המקרא עוסק הרבה בלשון הרע - מונח עברי מקורי שמקורו בחז"ל - וברכילות. הרבה עוסקים בתי המשפט בימינו בלשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965 - (מכאן ואילך: החוק). פרשת יוסף ואחיו - שכזכור לרבים ספרו המונומנטלי של תומאס מאן מבוסס עליה - היא לכאורה סיפורה של משפחה שאחד מבניה, שהוציא דיבת אחיו, זכה ליחס מועדף מאביו - כתונת פסים (בראשית לז, ג), ואחיו הנפגעים כועסים על הדבר, "וישנאו אותו, ולא יכלו דברו לשלום" (שם, ד).

מה הייתה הדיבה שהוציא יוסף? רש"י אומר על-פי מדרש רבה:

כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה, היה מגיד לאביו: שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ובשלושתם לקה

יוסף.

על-פי המדרש, לקה בשעיר עזים שנשחט על-ידי אחיו בשעת שמכרו אותו, כנגד דיבת אבר מן החי; לקה במכירתו לעבד, כנגד הזלזול שזלזל באחיו; ולקה בפרשת אשת פוטיפר, שהתאנתה לו, כנגד דיבת העריות שהוציא.

במדינת ישראל, על-פי העובדות המתוארות במקרא, כנראה לא היה אפשר לתבוע את יוסף בפלילים, גם אם היו דבריו בגדר לשון הרע, שאינם דברי אמת. סעיף 6 לחוק קובע שהסנקציה הפלילית חלה רק כאשר לשון הרע נאמר "לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע"; ואילו על פי הסיפור המקראי סיפר יוסף את הדברים רק ליעקב אביו. לא כן בתחום האזרחי. סעיף 7 לחוק קובע ש"פרסום... לאדם או יותר זולת הנפגע" הוא בגדר עוולה. ואולם לא באנו לעסוק בסנקציה שעמדה לרשות אחי יוסף, אלא אגב הפסוק נידרש במקצת לענייני לשון הרע בימים ההם ובזמן הזה.

נתמוטט העניין מכל וכל, כי ממילא הורגל האיש לדבר כפי שיזדמן שיצא מפיו, ולא להתבונן בו מתחילה פן דבר זה נכנס בכלל איסור רכילות ולשון הרע (הקדמה לספר חפץ חיים).

על כן חיבר - בראשונה בעילום שם ורק לאחר שנים הרבה בשמו - את ספר ההלכה "חפץ חיים", בבקשו לרמוז המקרא: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" (תהלים לד, יג-יד).

הספר, יצא לאור בראשית שנות השבעים של המאה הי"ט. כעבור שנים אחדות כתב את ספרו "שמירת הלשון", ברמזו לדברי המקרא: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג), שעניינו דברי חז"ל בתחום זה. מאז נכרך שמו של החפץ חיים במאבק בלשון הרע. הוא האמין באמונה שלמה כי מצוות לא ניתנו אלא אם אפשר לקיימן. לכן, עם כל הקושי העצום הנובע מטבע אנוש, ביקש ללמד שניתן לנצח את הנטייה הטבעית של האדם לדבר לשון הרע, או לפחות לצמצם אותה. עשיתי לי מנהג, כרבים אחרים, לעיין קמעא יום יום בספר "שמירת הלשון", וככל שעתותיי מאפשרות לי, גם בספר "חפץ חיים". איני יכול להעיד על עצמי ששיפרתי את אורחותיי, אך וודאי מודעותי גברה. לפני שנים אחדות עלינו, רעייתי מרים ואנכי, על קברו של ה"חפץ חיים", הנמצא בעיירה ראדין שבביילרוס, שבה חי מרבית ימיו, ועמדנו משתאים: כיצד במקום נידח כזה צמחה תורה מפוארה כל כך.

ספר "שמירת הלשון" עוסק בהרחבה בפרשתנו ובסיפור יוסף ואחיו, והדברים מיוסדים גם על העיקרון של מידה כנגד מידה, שהוא יסוד מוסד בכתיבתו של המחבר ואולי בקיום האנושי, כדבריו: "כי האמת כל העניינים שבעולם שנסבבים לאדם הן לטוב הן לרע, הכל האדם מסבב לעצמו". ומה שאירע ליוסף ולאחיו, "הכל מידה במידה... והנה בכל המעשה הנורא הזה נוכל להבין כמה צריך אדם לשמור דיבורו ומעשיו" (שם, ב, יא-יב).

כל ציבור שיהיה קרבן של השמצה, יהודי או נוצרי, אם בישראל הוא מותקף, יתן לו החוק אותה הגנה שאנו ואבותינו חיפשנו בגלותנו.

סעיף 4 לחוק מדבר על "חבר בני אדם ועל ציבור כלשהו שאינם תאגיד", והושמטה ממנו ההתייחסות לבני עדה או דת. הסעיף תוקן בשנת תשכ"ז, ולא נתקבלה המלצת ועדה ציבורית, בדעת רוב, שתוגבל ההגנה מפני לשון הרע על ציבור מוגדר "לפי לאום, מוצא, עדה או תעסוקה", אך נקבע בו שכתב אישום "לא יוגש אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו" (ה"ח תשכ"ו, עמ' 123-122). ההגנה על חופש הביטוי עמדה ביסוד התיקון. ואכן, לא נעשה שימוש של ממש בסעיף זה במשך השנים. חופש הביטוי כעקרון יסוד במשטר דמוקרטי קיבל יותר ויותר מעמד של עקרון-על. התדיינות בדבר לשון הרע על ציבור נעשתה ככל הנראה תואמת פחות ופחות את ההתפתחויות בתחום חופש הביטוי ואת רוח הזמן, אף על-פי שהעמקת השסעים בחברה מחייבת אולי מחשבה נוספת בשאלה זו.

מכל מקום מדיניות התביעה הכללית באכיפת הגבלות על חופש הביטוי מרוסנת ביותר, והיא מתמקדת, בתוך קשיים לא מעטים, בהסתה לאלימות⁷. עתה אנו מצויים בפרשת דרכים בעניין זה, בעקבות פסקי הדין של בית המשפט העליון בפרשיות ג'בארין וכהנא, וייתכן שהגיע זמנה של חקיקה שאנו שוקדים על הכנתה. אנו גם אוכפים את הוראות החוק בענייני העלבת עובד ציבור באופן מדוד. ככלל, כתביעה כללית, איננו מגישים תביעות לשון הרע, פליליות או אזרחיות, הקשורות לעובדי ציבור, אך הם רשאים כמובן לעשות כן בעצמם.

באשר ללשון הרע על ציבור, מופנות אלינו בקשות לא מעטות, בעיקר על ידי חוגים חרדיים, ובעת האחרונה גם מהקהילה ההומוסקסואלית ואחרים, לאכוף את הוראות סעיף 4, הנזכר לעיל. ואמנם, בעוד שהחקיקה הישראלית כוללת הוראות המאפשרות לפעול נגד ביטויי גזענות (סעיפים 144א ואילך לחוק העונשין), ונעשה בהן שימוש בעיקר בהתבטאויות המופנות כלפי ערבים (ולעתים גם כלפי יהודים⁸), אין מנגנון משפטי דומה המאפשר לפעול נגד התבטאויות של יהודים כלפי יהודים אחרים. לפיכך דננו במשרדנו לא אחת בשאלת האפשרות להשתמש בסעיף לשון הרע על ציבור, לתת מענה לבעיה זו. לפי שעה, גישתנו נותרה בעינה, להימנע ככל האפשר מהשימוש בסעיף 4, פרט למקרים קיצוניים בחריגותם. עם זאת, הנושא לא הוכרע, והוא מצוי בצומת הדרכים הרגיש בין חופש הביטוי לבין שמו הטוב של הזולת, במקרה הזה של הזולת הציבורי.

ונא שישמע מעלתו לעצתי, ויתן מקום לשלום. ואין לך גרוע מהמחלוקת. ובזמננו

לא שכיח 'מחלוקת לשם שמים', והשטן מרקד. ונא מאוד שיעשה שלום (שו"ת

נודע ביהודה, מהדורה קמא, יורה דעה, סימן א)¹⁰.

הבה נטה אוזן לדבריהם:

הנה כי כן, בעלי מחלוקת טבעם להשתמש בלשון הרע ככלי במלחמתם. יוסף ואחיו הולכים עמנו לאורך ההיסטוריה היהודית לטוב ולמוטב. שנאת חינם שריקדה בין האחים לא חדלה בימי דוד, כמאמר חז"ל: "אלמלי לא קיבל דוד לשון הרע, לא נחלקה מלכות בית דוד" (תלמוד בבלי, שבת נו ע"ב). שנאת חינם לא חדלה אף בימי בית שני, שחרב בגללה על פי המסורת.

המרגל בחברו עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תלך רכיל בעמך'. ואע"פ שאין

לוקין על דבר זה, עוון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות רבות בישראל, לכך נסמך לו 'לא תעמוד על דם רעך'... איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה...

אע"פ שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאד,

והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות אף על-פי שאומר אמת.

אבל האומר שקר, נקרא מוציא שם רע על חברו (היד החזקה, הלכות

דעות, פרק ז, הלכה א).

יש להעיר, שסעיף 14 לחוק, קובע הגנה לאומר דברי אמת, בתנאי שיש בדברים "עניין ציבורי".

והרמב"ם ממשיך ואומר:

אמרו חכמים: שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו

חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם... ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע לבד...

ויש דברים שהן אבק לשון הרע, כיצד... שיאמר שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע

מה אירע (שם, הלכה ד).

המושג התלמודי "אבק לשון הרע" (בבלי בבא בתרא קסד ע"ב - קסה

ע"א) כולל אף סיפור שבביתו של פלוני מבשלים הרבה, ומכאן שהוא עשיר (בבלי ערכין טו ע"ב).

הביטוי "מוציא שם רע" יסודו במקרא, בעניין המוציא דיבת מי שנישאה

לו זה עתה: "כי הוציא שם רע על בתולת ישראל" (דברים כב, יט. וראה גם

נחמיה ו, יז).

תולדות העם היהודי עמוסות מדנים פנימיים, והקיום היהודי הבלתי-נורמלי בגלויות העצים כנראה את המתחים הללו. עד כמה חדרה לתודעת המוכיחים בשער החרדה מפני השפעותיה של הלשון השלוחה, אפשר ללמוד מדברי ר' אפרים זלמן מלונטשיץ, רבה של פראג במאה הי"ז, בעל הפירוש "כלי יקר" לתורה, בפירושו לפסוק "ורדף אותם קול עלה נדף" (ויקרא כו, לו). והרי מקצת דבריו:

המשיל כאן לעלה נדף, כי העלה חלוש מאוד ונידף מחמת הרוח הנושב בו,

ואף על-פי כן כל עלה דוחף את חברו ומכה בו. כן כל איש מישראל בגלות דומה

לעלה הנידף... ואף על-פי כן הוא רודף אחר חברו להכותו בשוט לשונו או כנגד האומות או בלשון הרע ברחוב היהודים... לרוב שיחת חולין הנאמרים בלא

אמת בכל רחובות קריה... כך כל איש מישראל נהדף ונרדף מן קול עלה,

דהיינו שיחת חולין של לשון הרע... כי בעלי הלשון השמיעו את כל ישראל, אין נקי, כי כל אחד שמח לאיד חברו, ותהי בפיו כדבש למתוק אם ימצא מקום לדבר בגנות חברו, וכמה נעלבים עובר עליהם כוס זה ואין אומר השב. ובדורנו

מידה זו לבדה מספקת אריכת גלותנו".

דברים עזי מבע אלה, האין ניתן להעתיקם מגלויותינו לפני מאות שנים לארצנו בדורנו? האם, כדברי נשיאה הראשון של מדינת ישראל, ד"ר חיים וייצמן, הוצאו היהודים מהגלות, אך קשה יותר הוצאת הגלות מן היהודים!?

בדורות האחרונים, נדרש לענייני לשון הרע הגאון ר' אליהו מוילנא (ליטא, המאה הי"ח) באיגרתו הנודעת ("איגרת הגר"א"). לפי דבריו, לשון הרע הוא "החמור מכל העבירות", ולכן: "כל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו, זוכה בשבילו לאור הגנוז, שאין מלאך ובריה יכולים לשער... כי הפה קדש קדשים".

מה קרה לה לארצנו,

מי אותה כל כך שינה.

כחומה גבוהה בינינו,

מי הציב את השנאה.

שנאתנו היא עורת,

איש אחיו אינו מכיר.

אל תשאל מה זאת אומרת,

זאת יודעת כל העיר.

בפתיחת הכנסת החמש-עשרה, פניתי אל חבריה באיגרת שעיקרה הפצרה מעומק הלב בעניין התבטאויות מתלהמות. לבקשתי, הפיצה יושב ראש הכנסת בעת האחרונה. ואלה דבריי בסוף האיגרת:

פנייה זו אליכם, חברי הרשות המחוקקת, בראשית דרכה של הכנסת החדשה, באה כדי להפציר בכם לשמש מופת לכלל הציבור ולהקפיד על לשון נקיה גם בלהט הויכוח, וגם כששומעים מפי הזולת דברים שיש בהם בעיני השומע כדי לקומם. חשוב להירתם לעצירת כדור ההתבטאויות הפוגעניות, שלצערנו החל כבר להתגלגל במדרון. החשיבות היא בסופו של דבר לשם שמירה מפני הידרדרות לאלימות. סבורני כי לו המתבטא ישים עצמו קודם שיתבטא לשניות ספורות במקום מי שההתבטאות כוונה נגדו, יהיה בכך כדי למנוע חלק מהדברים הבוטים. "דעלך סני לחברך לא תעביד [מה שעליך שנוא לחברך לא תעשה] זוהי כל התורה כולה", אמר התנא הלל הזקן במסכת שבת.

הפנייה לא זכתה להצלחה יתרה, אך אסור לומר נואש. החובה להפיק לקח מתולדותינו - עלינו היא. ואחתום בדברים מספר המוסר הנפלא, "מסילת ישרים", לר' משה חיים לוצאטו (איטליה, המאה הי"ח):

הרבה דרכים ליצר, אבל כל דיבור שיוכל להולד ממנו נזק איסור לשון הרע לחברו בין בפניו בין שלא בפניו, הרי זה בכלל לשון הרע השנאוי ומתועב לפני המקום" (פרק יא, פרטי מידת הנקיות).

אנו שרויים בחברה אחוזת תזזית, החיה במתח, משידור חדשות אחד למשנהו, מכותרת אחת לרעותה. פני הפרהסיה הציבורית קוראים למתינות הלשון, לשניות ספורות של מחשבה לפני התלהמות, לניסיון לכבד את הזולת כפי שהיינו רוצים שיכבדנו, לנסות לדונו לכף זכות, כמאמר חז"ל: "הדן את חברו לכף זכות, דנין אותו לזכות" (תלמוד בבלי, שבת קכז ע"ב). אם נרצה - אין זו אגדה.

שבת שלום וחג אורים שמח.

• הכותב הוא היועץ המשפטי לממשלה