X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  מאמרים
הביטויים והמעשים של ערבים ישראלים ומנהיגיהם בתקופה האחרונה מחייבים את היועץ המשפטי לממשלה לממש החלטות כנסת וקביעות של בית המשפט העליון, ובמידת הצורך לשלול ממי שאינו עומד בחובת הנאמנות את האזרחות הישראלית
▪  ▪  ▪

בשבועות האחרונים עלתה בקול רפה אפשרות העמדתם לדין של מספר חברי כנסת ערבים. חברי הכנסת ברכה ודהמשה נחקרו במשטרה, חבר הכנסת עזמי בשארה הוזמן לחקירה וסירב להתייצב, ואפילו פורסמה החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, להעמיד לדין את ברכה, שכפי שפורסם, לקח חלק בהפגנה שאירעה לפני למעלה משנה, בצומת הכפר תמרה. על-פי טיוטת כתב האישום, התסיס חבר הכנסת הנכבד את המפגינים, הורה להם שלא לרדת מהכביש, הכתיר שוטרים בשמות כמו "כלב בן כלב", "חרא" ו"זבל", ואפילו ניסה להכות אחד מהם. ברכה נחקר, בין היתר, גם בחשד שהסית את אנשי הכפר קובסי ליידות אבנים בשוטרים. ח"כ בשארה, אגב, מבוקש לחקירה בעקבות מהומות שהיו לפני מספר חודשים באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא חשוד כי הפריע לשוטרים לעצור סטודנטים מתפרעים, ואפילו בעט בניידת משטרה. כאמור, הוא סירב להתייצב לחקירה. לצד המעשים, בולט שלל התבטאויות של אנשי ציבור ערבים ישראלים, רובם חברי כנסת ישראל. ההתבטאויות מסיתות, חלקן קוראות למרד ולאלימות, ואפילו מביעות הזדהות בוטה עם אויבי המדינה.

הזכות למרי

אחד האמצעים המניפולטיביים, בהם נעשה נסיון להצדיק את מסע החתירה תחת קיומה של מדינת ישראל, הוא הטענה, שהציבור הערבי ישראלי מופלה לרעה ולכן מותר לו למרוד בשלטון. טענה זו פסולה על פניה, שכן גם אי שוויון אינו מצדיק מרידה, לכל היותר מאבק פוליטי-דמוקרטי. אבל, אם שורשי המרידה נעוצים באי שוויון, מדוע זו לובשת אופי של הזדהות מלאה עם כל אויבי המדינה, החל מאש"ף וכלה בחיזבאללה וסוריה? ומדוע, מלווה המאבק לשוויון בנסיון לשנות מן היסוד את אופיה הציוני של מדינת ישראל? מה קשר בין שוויון לכל אלה?
כך ניתן לטעון, כי כל עוד מדינת ישראל נותרת "מדינת היהודים", כפי שהגדירה בית המשפט העליון, זכאי מי שאינו יהודי למרוד בה. ניתן גם לטעון, כי אף שמדינת ישראל הינה מדינה דמוקרטית, היא תיוותר גזענית ומפלה, כל עוד תתקיים בה החקיקה המפלה את הלאום היהודי לטובה, למשל באמצעות חוק השבות.
טענות אלו, אין ספק, יסייעו לחשוף את לבה של הבעיה. היענות לטענות הללו וקבלת המרידה במדינה כדבר לגיטימי, יחסלו מיידית את מדינת ישראל, לפחות כפי שהיא נתפסת בידי רוב אזרחיה, מחוקקיה ובית המשפט העליון שלה. כל מי שסבור כי יש צורך וצידוק לשמור על אופיה הציוני-דמוקרטי של המדינה, יובל בהכרח לשלילת אזרחותם של ראשי המורדים.
אגב שוויון, מי שתישלל אזרחותו ויתמיד בהפרת האמונים למדינה, יידרש להעביר את מקום ישיבתו למקום אחר. למשל לרשות הפלשתינית, או לכל מדינה ערבית כחפצו. שם בוודאי ילמד מהי משמעותו של שלטון דיכוי ואפליה. אגב, ספק רב אם יימצא אחד מבין ראשי המורדים, שימשיך בגילויי ההסתה לאחר שיוברר לו כי הוא מסתכן באובדן אזרחותו הישראלית.
עם זאת, על מנת שלא לעשות שימוש גורף ובלתי צודק בשלילת האזרחות, יש לאבחן את מהות הפעולה הבלתי חוקית, על מנת לבדוק בזהירות, האם יש בה הפרת אמונים למדינה. באורח פרדוקסלי, צעיר ערבי המשליך אבן על מכונית ישראלית בגלל שהוא דורש שוויון זכויות במדינת היהודים, מבלי לכפור בלגיטימיות שלה, אינו מפר אמונים. אותו יש להעמיד לדין פלילי, ובמקביל לנסות לעקר את יסוד המחאה שלו באמצעות גישור על פערי אי השוויון. לעומתו, מי שמשליך אבן בגלל שהוא רוצה "מדינת כל אזרחיה", ואפילו חסיד סאטמר אנטי ציוני, שישליך אבן במטרה להפוך את ישראל למדינת הלכה בלתי דמוקרטית, שניהם ייחשבו כמי שמפירים אמונים.
מנגד, מי שמטיף לביצוע מרי אזרחי בלתי אלים במקרה של עקירת יישובים או חבלי ארץ ישראל, אינו מפר, כמובן, כל אמונים. המרי האזרחי הבלתי אלים הינו אמצעי דמוקרטי לעילא, אשר בו מסתכן האדם הנוקט במרי בהעמדה לדין וישיבה בכלא, מתוך כיבוד כללי המשחק וכבוד לשיטה. כל עוד הוא אינו מנסה לשנות את אדני היסוד של מדינת ישראל - היהודי-ציוני והדמוקרטי, יש מקום אולי, להפעיל נגדו את החוק הפלילי, אולם הוא אינו מפר אמונים לה.
באותה מידה, גם ערבי ישראלי אשר ינקוט במרי אזרחי בלתי אלים על מנת להשיג שוויון, ולא על מנת לשנות את אופיה הציוני-דמוקרטי של המדינה, ולא יזדהה אגב כך עם אויבי המדינה, אינו ראוי לשלילת אזרחותו.
באשר לשוויון, הדרישה להנהגת שוויון בתקציבים, במשרות שלטוניות, בזכויות ובחובות, הינה דרישה לגיטימית ורצויה. היא תשמש גם לגיוסם של ערביי ישראל למאמץ הלאומי של המדינה, בין אם בצבא או בשירות לאומי. אלא שבעניין זה אין לבלבל בין האפליה המתקנת של הלאום והמאוויים הלאומיים היהודיים, לבין הנהגת השוויון לכל פרט ופרט, יהודי כמוסלמי ונוצרי, כל עוד זה שומר אמונים למדינה. קיימות מיליוני הצדקות רצוחות לאפליית הלאום היהודי במדינתו. קיימים אין ספור מניעים להקמתה ושימורה של מדינת ישראל כפי שהיא. אולם במקביל, יש הצדקה מלאה לקריאה הערבית להשתלבות שוויונית במדינה, ויש לטפח אותה. הכל, כמובן, במסגרת כללי המשחק של מגילת העצמאות.
מה אם כן צריכה להיות מדיניות התביעה הכללית ובתי המשפט, לנוכח הזדהותם של חברי כנסת ואזרחים ערבים עם ארגון החיזבאללה? כיצד יש לנהוג במי שמביע הזדהות עם מעשי הטרור הפלשתיניים דהיום? מדוע רק נערה ספק תמהונית וחסרת גב, כמו טטיאנה סוסקין זוכה לטיפולה הקשוח של המערכת המשפטית, בעוד אויבי המדינה נותרים שלווים ובוטחים? קשה למצוא לכך מענה.
קשה למצוא קו של הגיון, לא כל שכן של שוויון, במדיניות הרפה הננקטת כלפי המסיתים למרד מהצד הערבי. דומה ששפע שיקולים זרים, ביניהם פוליטיים, הם שמדריכים את מקבלי ההחלטות. לעניין זה טוב שתופעל אותה ועדת חקירה ממלכתית, שעצם הקמתה נסחטה באיומים מהשלטון. טוב שתבדוק את היחס הסלחני שננקט כלפי אותם מחבלים שפתחו באש, חסמו צמתים, צרו על יישובים מבודדים. טוב שתבחן את הגישה התמוהה שמפגינות רשויות החוק כלפי חברי כנסת, אנשי ציבור ועורכי דין מסיתים, אשר בחרו למרוד נגד עצם קיומה של מדינת ישראל ככזו.
דווקא עתה הגיע הזמן להנהיג לראשונה, מדיניות החלטית כלפי ערביי ישראל. מדיניות שיש בה אור וצל. טיפוח השוויון, בזכויות ובחובות, ימחיש את האופק החיובי שמציבה המדינה גם למיעוטיה. אזרח שישמור אמונים למדינה, יהנה משוויון, דמוקרטיה ושגשוג, בדיוק כמו יתר האזרחים. מאידך, שלילת אזרחותם של מפירי אמונים, תמחיש לאוכלוסייה הערבית ישראלית, שיש לה גם מה להפסיד. ומי שלמרות הכל יבכר לשרת את האויב ולנסות לסייע לחיסול המדינה היהודית-דמוקרטית, יידרש, בסופו של תהליך, להעביר את פעילותו למחוזות מושאי ההזדהות שלו, לסימטאות עזה או בירות. אם לא ננקוט היום באמצעים האלמנטריים העומדים לרשותנו, דומה יהיה הדבר לנסיון התאבדות קולקטיבי של האומה העברית.
יפים לעניין זה דברי שופטים שונים של בית המשפט העליון. למשל, דברי השופט אלפרד ויתקון בבג"ץ 253/64, לפיהם "שום משטר חופשי לא יתן ידו והכרתו לתנועה החותרת תחת אותו משטר עצמו". כמו גם דברי נשיא בית המשפט העליון - אהרן ברק, בע"ב 2/84 ניימן: "חוקה אינה מרשם להתאבדות וזכויות אזרח אינן במה לכיליון לאומי, את חוקיו של עם יש לפרש על בסיס ההנחה, כי מבקש הוא להמשיך ולהתקיים. זכויות אזרח יונקות מקיומה של המדינה, ואין להפכן לקרדום לחיסולה".
וכפי שסיכם השופט זוסמן כבר בע"ב 1/65, כאשר תמך בהחלטה שלא לאפשר לרשימה המבקשת לחסל את מהותה של מדינת ישראל, לרוץ לבחירות, כדלקמן: "כדרך שאדם אינו חייב להסכים לכך שיהרגוהו, כך גם מדינה אינה חייבת להסכים שיחסלוה וימחקוה מן המפה, שופטיה אינם רשאים לשבת בחיבוק ידיים.... שבעל דין מבקש מהם, שיושיטו לו יד עזר כדי להביא את הקץ על המדינה. כיוצא בזה גם רשות אחרת מרשויות המדינה אינה צריכה לשמש מכשיר בידי מי ששם לעצמו את חיסול המדינה כמטרה, ואין לו, אולי, מטרה אחרת זולתה".

השתיקה המוזרה של היועמ"ש לממשלה

דווקא לנוכח ההחלטה הבודדת להעמיד לדין את חבר הכנסת ברכה, מתחדדת השתיקה המוזרה של היועץ המשפטי לממשלה, התביעה הכללית, שר הפנים וכמובן ראש הממשלה, כלפי מה שנראה כהפרת אמונים מובהקת למדינת ישראל ואפילו קריאות למרד נגדה. אל מול תוצרי ההתבטאויות הללו, המהומות המזויינות שפרצו בתוך הקו הירוק במקביל לפתיחת המלחמה של הרשות הפלשתינית, יש לבחון היטב, האם לא הגיע הזמן למלא סוף סוף אחר כוונת המחוקק, ולהפעיל את האמצעים הפשוטים והברורים שמספק החוק הישראלי, נגד הפרת האמונים כלפי המדינה.
ראשית, הגיע הזמן לבחון האם אין להורות לתביעה הכללית לשנות מן היסוד את מדיניות ההעמדה לדין שלה בתחום זה, במישור הפלילי. בהמשך לכך, יש להנחות את שר הפנים, להשתמש בסמכות המנהלית הנתונה לו מתוקף חוק האזרחות, ולשלול את אזרחותם של גדולי המסיתים ומפירי האמונים למדינת ישראל.
תמצית בלתי מקיפה של כמה התבטאויות מרכזיות של נציגי הציבור הערבי - תמחיש את חומרתם של הדברים. מיד לאחר הנסיגה מלבנון, אירגן ח"כ עזמי בשארה כנס, שהוגדר כ"פסטיבל הניצחון של החיזבאללה", בנוכחות מאות תומכים. הוא הצדיק את פעולות ומעשי החיזבאללה ובין היתר התריס: "החיזבאללה הוא כוח אמיץ שלימד את ישראל לקח, כוח חלוץ בעולם הערבי.... תנועת חופש לגיטימית". עמיתו, ח"כ טאלב א-סנע, הודיע בד בבד, כי לדעתו יש להעניק את פרס ישראל למנהיג החיזבאללה חסן נסראללה.
בשארה ועמית נוסף שלו - האשם מחמיד, סיפקו הצדקות הן למעשי החמאס והן לפעולות החיזבאללה. מחמיד, שהוא כידוע חבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ערך לפני מספר שנים ביקור בעזה, שם קרא למארחיו "להילחם בכובש הישראלי לא רק באבן אלא בכל דבר אפשרי, עד לשיחרור המולדת ולהקמת מדינת פלשתין". לעומתו, חבר הכנסת לשעבר, עבד אל וואהב דראושה, הצהיר כי כל ערבי המשרת בצה"ל הוא "אדם המבצע פשע מתועב נגד החברה", וקרא לכל אלו לעזוב את הצבא כי "לא יתכן חייל ערבי בצבא יהודי".
חבר הכנסת עבד אל מלכ דהמשה המליץ בפומבי לעברייני בנייה ערבים, במידה ויבואו לממש כלפיהם צווי בית משפט להריסת בתים שנבנו שלא כחוק, "לשבור את הידיים והרגליים של השוטרים". דהמשה, בביקור שערך במחנה הפליטים הפלשתיני ירמוך בסוריה, אמר לנוכחים: "האומה הערבית תנצח בזכות החרב בדרכה לכבוד המיוחל ולניצחון, ונחזור לארץ מולדתנו מורמי ראש. הניצחון יבוא בזכות הג'יהאד של האומה הערבית". חבר כנסת אחר, אחמד טיבי, משרת זה זמן רב את מנהיג האויב - יאסר ערפאת, ואפילו התהדר בתואר "יועצו של ערפאת" במשך תקופה ארוכה. טיבי, אזרח ישראלי וזה כשנה וחצי חבר כנסת, מסייע לערפאת ואש"ף באופן שיטתי, במשך שנים. בין היתר הוא אף שימש כדובר המשלחת של הרשות הפלשתינית בשיחות וואי.
במקביל לכל אלו, מרבית חברי הכנסת הערבים הצטרפו בשנתיים האחרונות לקריאתו של ח"כ עזמי בשארה, הטוען זה זמן כי "לציבור היהודי אין זכות להגדרה עצמית". בשארה מטיף באופן שיטתי לעשות הכל לעיקור מהותה היהודית-ציונית של מדינת ישראל. על-פי התבטאויותיו הפומביות של בשארה, "אין כל דמיון בין זכויותיהם בארץ של הפלשתינים, שהוגלו מאדמתם לפני 50 שנה, לבין זכויות קולקטיב מדומה שטוען כי הוגלה מהארץ לפני 2500 שנה". לשיא הגיע באחרונה אמיר מחול, מנכ"ל ארגון הגג של העמותות הערביות ואחיו של חבר הכנסת עיסאם מחול, אשר הכריז בראיונות פומביים בעקבות האירועים האחרונים, כי הוא רואה את מדינת ישראל כ"מדינת אויב".
לא פלא שבסקר שנערך על-ידי ד"ר מינה צמח ופורסם בעתון ידיעות אחרונות ב6.10.00-, הודו 50 אחוזים מערביי ישראל, כי גם אם יקבלו שוויון מלא במדינה (לפי תפיסתם), וייווצר עימות עם הרשות הפלשתינית, הם יגלו נאמנות דווקא למדינה הפלשתינית. זאת לעומת 35 אחוזים שהצהירו כי בנסיבות כאלו יגלו נאמנות למדינת ישראל. על-פי נתוני הסקר, בעת עריכתו, העידו רק 13 אחוזים מהנשאלים כי יתייצבו לצד ישראל בעת עימות, לעומת 66 אחוזים לצד הישות הפלשתינית. כ75- אחוז מהנשאלים היהודיים שנשאלו שאלות שונות במסגרת אותו הסקר, טענו שמעשי המפגינים הערבים בתחילת המהומות הפלשתיניות, הם בבחינת בגידה.
כאשר מעיינים בהתבטאויות ובמעשים של ראשי הציבור הערבי, קשה להיות מופתע מהסחף הקשה בעמדת אזרחי המדינה הערבים. מלאכת ההסתה השיטתית שעורכים מרבית ראשי הציבור שלהם נגד המדינה, התגברה מאוד מאז ימי תהליך אוסלו, ובמיוחד מאז תחילת כהונתה של הממשלה הנוכחית. וכל זאת ללא כל תגובה ממשית של רשויות החוק.

חקיקה ופסיקה רלוונטית

ניתן לטפל בכל הגילויים החמורים הללו במישור הפלילי, ולנסות להעמיד לדין כל אחד מהמתבטאים והפועלים נגד החוק, באמצעות הוראות חוק העונשין. בין היתר קיימים בחוק העונשין סעיפים חמורים ביותר, סעיפי ההמרדה, שמותירים חופש פעולה נרחב בידי התביעה הכללית, לעתים נרחב מדי. אולם, הזהירות בשימוש בסעיפי ההמרדה כלפי ההתבטאויות הממרידות של ראשי הציבור הערבי, מופלגת ומוחלטת.
ס' 133 בפרק ח' סימן א' לחוק העונשין תשל"ז1977-, מאבחן את מעשי ההמרדה, כדלהלן: "העושה מעשה לשם המרדה, או מנסה, מכין עצמו או קושר קשר עם חברו לעשות מעשה כאמור, דינו מאסר חמש שנים".
ס' 134 מחיל את ההמרדה גם על פרסומים, ס' 136 מגדיר מהי המרדה, כדלקמן: "להביא לידי שנאה, בוז או אי נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה.... להסית או לגרות את יושבי הארץ שינסו להשיג בדרכים לא כשרות, שינויו של דבר שיסודו בדין, לעורר אי רצון או מורת רוח בקרב יושבי הארץ, לעורר מדנים או איבה בין חלקים שונים של האוכלוסין". אם לא די בכך, קיימים סעיפים כגון ס' 103 לחוק "תעמולה תבוסנית" ס' 106"מרידה", ו-ס' 109 "הסתה להשתמטות", הנוקבים 5 עד 15 שנות מאסר למי שמזדהה למשל עם האויב, או מסית חיילים מעדה מסוימת שלא לשרת בצבא.
במקביל להוראות חוק העונשין מגדיר סעיף 4 לפקודה למניעת טרור, (תשי"ח1948-) מהי "תמיכה בארגון טרוריסטי". ס' קטן ב' קובע כך: "המפרסם בכתב או בעל פה, דברי שבח, אהדה או קריאה לעזרה או תמיכה בארגון טרוריסטי..." ובסעיף קטן (ז') קובע: "העושה מעשה שיש בו משום גילוי של הזדהות עם ארגון טרוריסטי או אהדה אליו, בהנפת דגל, בהצגת סמל או סיסמה או בהשמעת המנון או סיסמה, או מכל מעשה גלוי דומה המגלה בבירור הזדהות או אהדה כאמור, והכל במקום ציבורי או באופן בו אנשים הנמצאים במקום ציבורי יכולים לראות או לשמוע גילוי כזה של הזדהות או אהדה". המבצע עבירה זו צפוי לעונש של עד שלוש שנות מאסר.
בהתאם לכך, הורשעה לפני כשנתיים בחורה צעירה בשם טטיאנה סוסקין, בעבירה על סעיף 4 (ז') של הפקודה למניעת טרור. הגב' סוסקין היא זו שערכה טיול בעיר חברון כשבידיה כרוז החזיר המפורסם. היא הועמדה לדין על הפצת הכרוז אבל לא רק על כך. אגב אורחא הואשמה בכך שלבשה חולצה ועליה "סמל של ארגון טרור", סמלה של תנועת כך. את הערעור שהגישה על הרשעתה גם בסעיף זה, דחה בית המשפט העליון בהחלטיות רבה, תוך שהשופט תיאודור אור קובע כי היות והגב' סוסקין לבשה חולצה כזו במקום ציבורי, "השאלה היא האם במכלול נסיבותיו של המקרה, המסר אותו יקלוט צופה סביר במעשה הוא מסר של הזדהות או אהדה לארגון טרור. נראה כי לבישת החולצה, שעליה סמל של ארגון טרור, עשויה בהחלט לקיים יסוד זה. ניתן לזהות בפעולה זו של לבישת החולצה ביטוי לכך שלובש החולצה משייך עצמו, לפחות מן הבחינה הרעיונית, לתנועה זו".
פסק דינו של בית המשפט העליון אשר פורסם באחרונה בעניינו של מוחמד ג'בארין, (דנ"פ 8613/96), לא היה משנה מאום לטטיאנה סוסקין, כמו גם לכל מי שהזדהה עם החיזבאללה או אש"ף. זאת מכיוון שפסק דין זה, למרות הבעייתיות הרבה שבו, מותיר על כנה את הפרשנות המקובלת של ס' 4 (א') לפקודה למניעת טרור, ככל שהיא נוגעת להזדהות עם ארגוני טרור. בוודאי שפסק דין זה לא נגע כלל לסעיפי החוק הפלילי שאינם הפקודה למניעת טרור, וכמובן שלא היתה בו כל נגיעה לחוק האזרחות.
אי השימוש באמצעים האלמנטריים שמספקת החקיקה הפלילית נגד מי שמזדהה באופן גורף עם האויב, ועם מי שמנסה לערער את עצם יסודות קיומה של המדינה, אינו נתפס. אולם לא נתפסת עוד יותר התעלמות השלטון מכוונת המחוקק, לפעול נגד מי שאינו נאמן למדינה, גם במישור המינהלי מהותי. מתוך התעלמות זו, גם כאשר ננקטים הליכים נגד הממרידים למיניהם, הם מתמקדים בחקירה פלילית, מבלי לשקול כלל עשיית שימוש בסעיף רב חשיבות המצוי ב"חוק האזרחות" תשי"ב 1952 - סעיף 11 (ב). לפי סעיף זה, שר הפנים רשאי לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם "אשר עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל".
ככל הידוע, עד היום לא נעשה כל שימוש בסעיף 11 ב' לחוק האזרחות, ונשאלת השאלה מדוע. האם התנהגותם של אותם אישי ציבור אזרחים ישראלים, המזדהים עם האויב, מובילים פעילות של הפרת חוק בוטה, והכל מתוך פעולה לחיסול מהותה היהודית-ציונית של מדינת ישראל, אינה בבחינת הפרת אמונים? האם ניתן לקבוע כי מי שמכריז כי מדינת ישראל הינה האויב שלו, כמו מר אמיר מחול, הינו נאמן ומסור לה? ומה עם מי שקורא לחיסולה של המדינה, ו/או משבח שימוש באמצעים אלימים נגדה, ו/או מזדהה עם האויבים הנתעבים ביותר שלה וחוגג את "ניצחונם". דומה שלגבי אלו התשובה חדה וחלקה, אין מקרים מובהקים יותר של הפרת אמונים.
ומה עם המקרים הפחות בוטים, כגון ההטפה לחיסול אופיה היהודי-ציוני של המדינה? או עצם הבנת מניעיו ודרכו של האויב והרעפת תשבחות עליו? ומה ייעשה עם אזרחותו של מי שמשליך אבן, בקבוק תבערה או יורה נגד מכונית בעלת מספר צהוב, רק משום שזו מייצגת לגביו את מדינת ישראל - מדינת היהודים, אותה הוא רוצה לחסל? על מנת לתת מענה לכך, יש לרדת לחקר מקור מהותה של מדינת ישראל.
מהות זו פורשה בהרחבה בפסקי דין שונים של בית המשפט העליון, ואף זכתה לטיפול חקיקתי מקיף וקוהרנטי. בית המשפט העליון הצביע שוב ושוב על מגילת העצמאות כמקור החוקתי לקביעת אופי זה. בד בבד, המחוקק הישראלי, במכלול דברי החקיקה שלו, הבהיר היטב למה כוונתו באשר לאופיה ומאפייניה המיוחדים של מדינת ישראל. מאפיינים שלהם יש לשמור אמונים. למשל, עצם הימצאותו של חוק השבות בספר החוקים שלנו, והיותו נדבך יסודי של יסודות החקיקה, מבסס את הזיקה הברורה של מדינת ישראל לעם היהודי באשר הוא.
בית המשפט העליון הצביע שוב ושוב על מגילת העצמאות כמקור לפירוש אופיה של המדינה. למשל, עשה כך נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט שמעון אגרנט, כדלקמן: "לא יכול להיות ספק בדבר, וכך מלמדים ברורות הדברים שהוצהרו בזמנו בהכרזה על הקמת המדינה, כי לא זו בלבד שישראל היא מדינה ריבונית, עצמאית, השוחרת חופש ומאופיינת על-ידי משטר של שלטון העם, אלא גם שהיא הוקמה "כמדינה יהודית בארץ ישראל", כי האקט של הקמתה נעשה, בראש ובראשונה, בתוקף "זכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי לחיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית, וכי היה בו, באקט זה, משום שאיפת הדורות לגאולת ישראל". "הדברים האמורים מהווים את חזון העם ואת ה'אני מאמין' שלו ושמחובתנו איפה לשוותם לנגד עיניו "בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה". לגבי האזרחים הערבים, הם נקראו "ליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה... אולם ברור, כי המעמד של אזרחות ישראלי מקפל בתוכו את חובת הנאמנות למדינת ישראל". ומכאן, בבואנו לפרש את החוקים עלינו לצאת מנקודת מוצא שהנתון הקונסטיטוציוני הוא "שמדינת ישראל הינה מדינת בת קיימא ושאין להרהר אחרי המשכיותה ונצחיותה". מדינת ישראל, כמובן, כמדינת היהודים. (בע"ב 1/65, ירדור נגד ועדת הבחירות המרכזית).
בהמשך לקו זה, מצא בית המשפט העליון לנכון לפרש את ס' 7א' לחוק יסוד: הכנסת. בדיוק בנסיבות בהן התבקשה התייחסותו למעשי הזדהות של חברי כנסת עם האויב. כך, למשל, בעקבות השתתפותו של ח"כ מוחמד מיערי בכינוס שהובעה בו הזדהות עם אש"ף. ס' 7 א' אוסר על השתתפות רשימת מועמדים לכנסת "אם יש במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי". זאת לצד איסור על שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה והסתה לגזענות.
בהקשר זה קבעה השופטת מרים בן פורת כי "משמעותה של מדינת ישראל כמדינת היהודים עומדת בסתירה מוחלטת לתורת אש"ף… הגשמתה פירושה הרס המדינה כמדינת היהודים וקץ לעצמאותה. כל שליחות של סיעה בכנסת חייבת להתיישב עם נאמנות לקיומה של המדינה כמדינת יהודים". "אם הפעילות של חבר הכנסת אינה מתיישבת, לפחות לכאורה, עם נאמנות ללא סייג לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ועצמאית", אין לאפשר את היותו חבר כנסת, קבע בית המשפט העליון. "הזדהות עם תורה הדוגלת בהרס המדינה, או חיזוק ידיהם של מפגינים התומכים בתורה זו, סותרת מניה וביה את המתבקש מנבחר עם היושב בבית המחוקקים של המדינה". "תפקידו של חבר כנסת והשתתפות בהפגנת עידוד לאויבי המדינה הם תרתי דסתרי". (בג"ץ 620/85 ח"כ מיערי נ' יו"ר הכנסת).
אגב, יש לשים לב שס' 15 ה' לחוק יסוד: הכנסת, הקובע את לשון הצהרת האמונים של חברי הכנסת, עושה שימוש באותה תיבה של חוק האזרחות: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת". כלומר ֹ- שמירת האמונים למדינה היהודית כפי שהיא מוגדרת במגילת העצמאות, הינה יסוד חקיקתי בסיסי, שבהפרתו מפר חבר הכנסת את שבועתו והאזרח משמיט את היסוד לאזרחותו.
מכאן, האם יכול חבר כנסת ישראלי להזדהות עם ארגון טרור עוין? לספק למנהיגיו שירותים וייעוץ נגד המדינה, או להיות דובר משלחתו? האם יכול חבר כנסת ישראלי לנסוע לסוריה ולהתבטא משם כמו דובר ממשלת דמשק? האם יכול אזרח או חבר כנסת להטיף למהומות, במטרה לעקר את דמותה הציונית של המדינה? אין ספק, שכל אלו אינם עולים בקנה עם חובת הנאמנות למדינה.

תאריך:  04/04/2001   |   עודכן:  10/04/2007
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
תגיות מי ומי בפרשה
 יצחק רבין / Rabin Yitzhak
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
מיכל שקד
אם משפט העבודה מבקש עדיין למלא תפקיד חברתי, יש מקום לתבוע ממנו תשובה ריאלית לשאלה מהם הכללים המשפטיים שיש להנהיג לגבי מנהלים בכירים המרכזים בידם את כוח השליטה, או כאלה הקרובים קירבה גדולה לכוח השליטה במשאבים של מקום העבודה
מנחם מאוטנר, פרופ'
ישראל הפכה עם השנים לחברה לא שוויונית, כאשר האליטה העשירה, האשכנזית והחילונית ברובה, מנותקת מקבוצות אוכלוסייה שלא זכו לאותו נתח בעוגה. הקהילייה המשפטית על כל אגפיה, המעורבת בשאלות חקיקה ומשטר, מתעלמת לחלוטין מהתהליך המרכזי הזה;
מאמר מתוך משפט נוסף - כתב עת לענייני משפח וחברה
יואב יצחק
פרשת זאבי-צ'רני נראתה בשלבי החקירה הראשונים כתרמית ענקית בקנה מידה בינלאומי. ואולם, ככל שחולפים הימים, מתברר כי יש כאן - לצד העבירות לכאורה שנעשו, אם נעשו - מחדל מביך ומביש של המשטרה והשב"כ. העובדות.
חיים משגב, ד"ר
ד"ר חיים משגב מבקר את התנהגות המשטרה והפרקליטות באישומים כנגד אביגדור קהלני (שזוכה): אולי אני טועה, אבל כתב האישום נגד אביגדור קהלני נראה בדיוק ככתב פלסתר שנולד על רקע של רשעות בלתי מובנת
יעקב נאמן, פרופ'
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il