בית המשפט העליון של בלגיה פסק בשבוע שעבר, שהאשמים באי מניעת טבח סברה ושתילה, ראויים וצריכים לעמוד לדין. ישראל, מצידה, טענה שהבלגים לא יכולים להיות "השופטים של העולם".
אני רוצה לגעת רגע בטענה התמוהה הזו, תמוהה לאור הכרתה הרחבה והעמוקה של ישראל בבתי דין לפשעים נגד האנושות, כל עוד אלו דנו ושפטו פושעים נגד חלקה היהודי ו/או הישראלי של אותה אנושות. ישראלים כבר תבעו את המדינות תומכות הטרור ואת הרשות הפלשתינית במדינות שלישיות. האם יש כאן ריח של הכרה סלקטיבית?
אני, בת 41, הייתי בלא מעט לוויות של ילדים בגילי (אז) שאיתרא מזלם והיו בנים, גברים, ולכן עדיין בשרות חובה כשפרצה מלחמת לבנון. קלעתי את צמותיה של חברתי מירה כשרצתה להראות יפה, כמו שהחבר שלה אהב, ביום הלוויה שלו. אספתי בטרמפ בחור בשם אבי בדרך לטיול ברמת הגולן, וחודש אחר כך ראיתי את הוריו ואחיו ממררים בבכי על קברו. ישבתי ופיצחתי גרעינים עם ידיד מהתנועה, מהולים בדמעות מלוחות, ב"שבעה" על ידיד שנפל. שבועיים אחר כך ליויתי אותו בדרכו האחרונה. התאבלתי על ידידי היקר גיורא רון מעין גדי, שנפל ביום הראשון של המלחמה המיותרת הזו, שהיתה המהפך הגדול בתפיסת האתוס הציוני בלב של רבים ורבות מאיתנו.
המלחמה של שרון, של רפול ושל חבורת הגנרלים שסרה למרותם.
המלחמה של מי שהישירו מבט למצלמה ואמרו ש"המרכבה הוכיחה את עצמה, אף חייל ישראלי לא נשרט". הם אמרו את זה 4-5 שעות לאחר ששבתי מטמינתו עמוק באדמה של חייל מרכבה שלא נשרט.
המלחמה של סברה ושתילה, המלחמה של שר ביטחון שלא ממצמץ כשהוא מאיר את השטח לטובחים, שלא מזיל דמעה למראה גופות גברים, נשים וילדים שהוא יצר את התנאים לרציחתם.
בא בית המשפט הבלגי והציל את כבודנו. הוא עשה את מה שעושות לעיתים פסיכולוגיות טובות כדי ליצור תהליך של ריפוי פנימי במטופליהן: הן "מעידות" ומאשרות שמה שקרה, אכן קרה ואכן היה חמור. הן נותנות לגיטימציה לכעס ולזיכרון, שקהו עם השנים ושלעיתים נדמה לנו שהם מתעתעים בנו - שאולי זה לא קרה, שאולי זה לא היה חמור כל כך.
שרון נבנה על התעתוע הזה. ועדת החקירה שקבעה שהוא אשם במידה שמונעת ממנו לשמש כשר ביטחון בישראל, הלכה לעולמה או לחקירות אחרות. יום רדף יום ושרון דאג שהימים הללו יהיו מעניינים, ייצרו מטען זכרונות שדוחק את ההם, הבעייתיים.
היום הוא "סבא טוב" רק שנשארו סביבו הרבה סבות וסבתות טובים באמת, שכתוצאה מהמגלומניה הלוחמנית והעדר המצפון של אותם גנרלים - הנכדים שלהם, נשארו צעירים לעד.
שלא לדבר על קרובי הנטבחים בסברה ושתילה, שם אולי גם אין סבא וסבתא, אין בנות ובנים, אין נכדות ונכדים, יש רק קומץ משפחות לבנוניות שיוקדות יותר מאיתנו, למזלנו הרב, ולא הרפו כל השנים מדרישתם להביא את האשמים לדין.
השנים עשו לי משהו - העוול הנורא של לבנון הרחיק אותי אז מכאן. הייתי חדורה בלהט של עקרונות, שכמו הזכרון - גם הם התעמעמו עם השנים. כי הנה, אני פה, מגדלת כאן ילדים, למרות שרבי הטבחים הפכו לראש ממשלה, לפנסיונר נינוח במושב ול"סבא טוב". עוברת בי צמרמורת מעצם המחשבה וההיקשים האסוציאטיביים שהיא יוצרת.
אני אשמח מאוד, לראות את מחוללי מלחמת לבנון ואת אלו שאפשרו את הטבח בסברה ושתילה, מאחורי סורג ובריח על חלקם בכל הפשעים נגד האנושות שנעשו כאן בעשרים ומשהו השנים האחרונות.
אני מודה לבלגים שהזכירו לי את זה.