ימים עגומים, מביישים משהו, עוברים על ירושלים בירת ישראל הנצחית. אחרי אלפי שנים שבהן הייתה היהלום שבכתר הקיום הלאומי היהודי, משאת הנפש של אלפי דורות שחלמו עליה בכל פזורות העולם, נשאו אליה עיניים כלות, התפללו לשלומה וייחלו לתקומתה - נראה שנבחרי העם אינם רוצים בה עוד. בעיקר לא מנהיגי המפלגות הציוניות הגדולות האמורים להחליט מי יתמודד מטעמן על ראשות העיר בבחירות שיתקיימו בתחילת יוני הקרוב ואם יהיה זה מועמד בעל מעלה לאומית, הראוי לתפקיד הרם ושהתפקיד הולם אותו, או שמא עסקן מקומי אפור ובלתי חשוב ש"ימלא את הכיסא" כסידור עבודה מצוין לכל החיים.
עיר בירה, בכל העולם, אינה סתם ריכוז אורבני של אוכלוסייה. עיר בירה היא סמל לאומי. ממש כמו דגל הלאום. המאבק על ראשות עיר הבירה בכל מדינה בעולם הדמוקרטי אינו רק על משרת ראש העיר, אלא על הרבה יותר מזה. זה מאבק על הכבוד, על היוקרה, על המעמד הבכיר. כך בעולם וכך גם היה פעם בירושלים - העיר הסבוכה בקשר שכמעט אינו ניתן להתרה בין שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות - בימי התהילה של טדי קולק שחלפו עם הרוח ואינם עוד. טדי היה ראוי לירושלים וירושלים הייתה ראויה לו. הוא נטע בלב העולם את התקווה שיהודים, נוצרים וערבים יכולים לחיות בשלום ובכפיפה אחת בעיר שאוחדה לחה יחדיו. אבל התקווה הכל כך אנושית הזאת התפוגגה כאוויר חם בימיו של ראש העיר אהוד אולמרט. בימי שלטונו של אולמרט ובעקבות האינתיפאדה הפלשתינית הרצחנית, הפכה ירושלים הבירה לעיר המובילה בישראל מבחינת עומק העוני שבתוכו היא מתבוססת, לעיר שסועה בין יהודים לפלשתינים ובין חילונים לחרדים, לעיר מחולקת שבליבה אמנם כבר אין חומה אבל גדרות התיל, המחסומים הביטחוניים ברחובותיה והשנאה בין לאום ללאום מנציחים את ההפרדה.
ימי התהילה ב"ירושלים של זהב" המאוחדת של שנות השישים חלפו ואינם. עתה מתמודדת בירת ישראל עם מצוקות שלא ידעה כמותן כבר עשרות שנים. עכשיו דרוש לה ראש עיר שיוכל לייצר תקווה קיומית לאוכלוסיית המצוקה הגודשת אותה; עכשיו דרוש פיתוח מאסיבי של מקומות תעסוקה חדשים; עכשיו דרושה תנופת בניה של דירות חדשות בלב העיר באמצעות מתן היתרים לבניית קומות נוספות על בתי מגורים נמוכים; עכשיו דרושות לעיר מערכות פעילות ויעילות של ניקיון, פינוי אשפה ושירותים עירוניים יעילים ומיידיים. ואולי, באמת, נדרש כיום לירושלים ראש עיר שאינו איש רוח וחזון או הוגה דעות בעל שם, אלא דווקא טכנוקרט בעל ניסיון ניהולי ברמה ארצית המסוגל להקדיש את כל יכולותיו, כשרונותיו, כישוריו וזמנו - כדי לרפא את העיר מכל תחלואיה.
מי שמגדיר את עצמו כירושלמי אינו עוסק רק בתיאור מצב גיאוגרפי, אלא קובע הצהרת אופי ברורה וייחודית. הירושלמים החיים את מצוקות עירם יום יום, השכם והערב, יודעים טוב יותר מכל תושבי ישראל האחרים מה טוב בשבילם ועל כן אני משוכנע שביום הבחירות הקרב ובא הם יבחרו לראשות העיר את מי שיתאים ביותר לנהל את עירם, ללא קשר לשאלה לאיזו מפלגה הוא משתייך והאם הוא חילוני או חרד. הם יבחרו ראש עיר טוב לזמן הזה.
יחד עם זאת אסור לשכוח, כי ירושלים איננה רק עיר יהודית ולא רק היהודים מסוגלים לקבוע את גורלה. בירושלים המזרחית מתגוררים רבבות רבות של ערבים המוגדרים כאזרחי ישראל שגם להם יש זכות בחירה למועצת העיר. ערבים אלה הרואים את עצמם כבעלי זהות לאומית פלשתינית ולא ישראלית החליטו בעבר, מטעמים לאומיים, כי אין זה ראוי שישתתפו בבחירות המוניציפאליות. החלטה זו שיחקה לידי ישראל. אך באותה קלות שבה נתקבלה כך ניתן לשנותה. למזלם של תושבי ירושלים אין הנהגה פוליטית חכמה לתושבי העיר הערבים. אילו הייתה הנהגה כזו קיימת ותושבי מזרח ירושלים היו מסוגלים לפעול תחת קורת גג פוליטית-עירונית אחת ומאוחדת - הם היו עשויי לכבוש את ראשות ירושלים ויתכן שראש העיר של בירת העם היהודי היה כיום ערבי.
דוגמאות לתרחיש אימים כזה כבר התרחשו בהיסטוריה הישראלית. בחיפה למשל. אחד מראשי העיר הראשונים היה חסן שוקרי. ערבי פלשתיני. והארץ לא רעשה ובוודאי שלא חיפה. ואם זה התרחש בחיפה בעבר הרחוק - מדוע שלא יתממש הסצנריו הזה בירושלים? זה לא רק הגיוני, זה גם אפשרי.
על פי מידת הזלזול וחוסר האיכפתיות שמגלות המפלגות הציוניות הגדולות ביחסן לשאלה מי יהיה מועמדן לראשות עירית ירושלים, נראה שלא איכפת להן במיוחד שלאומן פלשתיני יהיה ראש העיר הערבי של בירת הנצח היהודית.
ובא לציון גואל. ערבי.
